מאוד קשה לי להגיד את זה, אבל מתחילים להרגיש את הסוף. בלי ששמנו לב, עברו 42 ימים פחות יום, מה שאומר שתוך כמה שבועות ספורים, לא כולל פרומואים כמובן, אנחנו בשבירת דיסטנס. אני עוד לא מסכמת, יש זמן לזה. מה שבטוח – הפרק של אתמול היה אחד הפרקים הטובים בעונה הנוכחית רבתי. חשתי כל כך הרבה רגשות, חוויתי תהפוכות, ובסך הכל ישבתי בסלון עם בירה. איך עברו הימים הטלוויזיוניים האחרונים לזוגות החביבים שלנו? שאלה מורכבת, בואו ניגש לעניין.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
מעין ובן
כדאי שנתחיל עם הסאגה המורכבת שנקראת 'בן נוסע לניו יורק'. ממש כמו באגדות האלה של פעם, בן יוצא למסע להפצת בשורת הצ'ורוס שלו, ומתאהב בעיר שהוא היה בה כמה וכמה פעמים. הבעיה? מעין רוצה שהוא יתאהב בה. וגם יהיה מאוד ברור לגבי המתחולל בלבו. זה מאוד לגיטימי בגדול, כי כל הקונספט שלשמו הגיעו לתוכנית הוא להתחתן ואז לאהוב על אמת. בפועל, בן אמר באופן ברור שבא לו להגיד שהוא מתגעגע אך ורק כשהוא מרגיש את זה באמת, ולמעין מתחשק לדעת מה הוא מרגיש בלי לטייח ובלי למרוח. אז היה קרייסס, ובן נתן את מה שהוא היה יכול, מה שממש לא הספיק למעין שחייבת קריאת כיוון. לכאן ולכאן. במקרה הזה, אין באמצע.
מודה, יכול להיות שקמתי על הצד הדיפלומטי שלי, אבל שניהם צודקים. אוטנטיות היא חשובה, ובן רוצה את הגבולות שלו. במחשבה שנייה, יכול להיות שבן שומר על הגבולות שלו יותר מדי באדיקות, עד כדי שאי אפשר אפילו לצלצל באינטרקום כדי להיכנס. ומעין? היא רוצה תשובות, ומגיעות לה תשובות, אם כי הייתי נותנת לזה עוד שבוע וקצת. עד סוף התהליך. עוד כמה ימים לתת לבן להבהיר בדיוק מה הוא רוצה, בלי להאשים בדחיקה לפינות, באילוץ או בסתם ניסיונות להוציא ממנו חלקי געגועים.
בן, אם אתה בפנים, זה הזמן שלך להיות הכי דוגרי שאתה יכול, ומעין – עופי על עצמך כמו שאת מטיבה לעשות, ואל תסתכלי אחורה. אם יש רגשות אז צריך לומר אותם בקול, ואם היה כיף יותר בממלכת הצ'ורוס מאשר בישראל, גם את זה אומרים, כואב ככל שזה יהיה. בטוח שזה הרבה יותר קל מלהתגעגע בחצי קלאץ'.
מאי ומשה
אני חייבת להיות כנה ולומר שהם עדיין הזוג האהוב עליי ביותר. נכון, גם הם מתפוצצים, אף אחד לא מושלם, ושניהם קיבלו מהלומות לא פשוטות מכל מה שנכנס איתם מהעבר אל תוך הקשר, אבל מהרגע בו הכרנו אותם לראשונה, נראה שהם מצליחים לקפץ מעל מכשולים די קשים, ממש כמו בריצת משוכות, ולא להישאר עמוסי צלקות אחרי זה.
היה רגע קצת מפחיד אתמול, שכמובן חייבים לדון עליו. כן, הבנתם נכון, אני מדברת על הרגע הזה שמשה החליט משום מה להטריל את זוגתו שישבה לידו על הספה, ואמר לה שהוא מעוניין במשמורת משותפת על ריי הכלב המתוק במידה ויפרידו כוחות. הכוונה לחוזה, משפטי, עם סעיפים ודברים מפחידים אחרים. כל מה שהיה לי לומר הוא 'צא מזה' בלחש. היה פחד באוויר, אפילו היתושים שישבו לצדי הרגישו.
למרות הריקוד שהוא עשה מול באר די עמוקה, משה אכן יצא מזה די בקלות. כנראה שמאי הבינה שמדובר בבדיחה לא מוצלחת, ומשם המשיכו השניים לערב ביתי שכולו נקניקיות צמחוניות וכרוב כבוש. בשיחה של מאי עם המצלמה מהצד, בה הגיבה די בשוק, היא תמצתה בדיוק את מה שכולנו חשבנו בשתי מילים ממש לא מכובסות – משאירה לכם להבין מהן. בחורה כלבבי.
לא מאמינה בהימורים ובטח כשמדובר בבני אדם שכל כך התחברנו אליהם, אבל אם יורשה לי – יכול מאוד להיות שהצמד + כלב אכן יאריכו ימים, לפחות ממה שמשתקף מולנו, וכולי תקווה שזה באמת יקרה. ואמרו אמן.
עידית ורפאל
אוי, כמה קלאס. הזוג שזועק בגרות, דירת ארבעה חדרים עם נוף להרים, וילדים שצריך לאסוף מהחוג. עידית ורפאל, אתם כל כך שם. שניהם, כל אחד בדרכו, גורמים לכולנו להיראות רע עם כל הרוך הזה, והסבלנות, והקשר הזה שנבנה לאט לאט ובצעדים בטוחים. זה כמובן בניגוד אלינו, בני הדור הזה, שמקפידים לעשות ורק אחרי זה לשבת ולשוחח. זה באמת לא מובן מאליו.
אתמול ראינו את השניים מבלים בבית מלון לקראת תחרות איש הברזל של רפאל, והקפידו לא לשמור על מרחק זה מזה. עידית אפילו קמה בבוקר לרגע הזינוק, והייתה עם רפאל בכל שנייה שבה הסתכל הצידה. לא יכולתי שלא להתרגש. לצ'ופר, היא לקחה אותו לצימר מפנק בסוף התחרות, צעד שעד לכתיבת מילים אלו עדיין מרשים אותי.
זה ממש לא בקטע מעליב, אבל הצמד המופלא הזה הוא ממש כמו מכונת זמן משומנת - לוקחת את כל מי שמסתכל עליהם עשורים קדימה, לזוגות האלה שכולנו רוצים להיות. גם בג'קוזי בצימר הם שמרו על האיפוק האופייני שלהם, ויחד עם זאת גם על קרבה מיסטית כזאת, שהם כבר מזמן הספיקו להבין. נכון, ישנו סיכוי סביר שיש להם עוד כמה שלבים לפניהם. אחרי שאמרנו את זה, נראה שהחללית שלהם רק מחכה לדלק המתאים, והיא תעוף מהר יותר מכל מי שאי פעם כיוון שעון מעורר ולא התעורר ממנו. מניסיון.
קטיה וליאור
הגענו, אם תרצו, לדובדבן שבקצפת, אבל הדובדבנים המתוקים האלה מדי, שאתה שם בצד על המפית. תקראו לי צרת עין, תקראו לי נטולת פרגון, אבל אם תקראו את ההסבר המנומק שלי, אולי אשכנע אתכם. אז גם בתוכנית אמש, נצמדו קטיה וליאור כמו איזולירבנד על ספידים, שזה בסדר, אנחנו מפרגנים. ליאור לקח את קטיה מהעבודה, הכל היה טוב ויפה, ואז הוא אמר שהוא מדמיין את קטיה עייפה מהילדים. שלהם. אחרי שלושה שבועות שלפניהם הם היו זרים מוחלטים. נמשיך. אחרי, שוב עלה נושא שמות המשפחה, וד"ר אברבוך בשבילנו, מבחינתה כבר מוכנה להחליף את שם נעוריה בשם משפחתו של ליאור שהוא נושא בגאון. להגיד שוב את צמד המילים שלושה שבועות?
הערב המשיך, ובני הזוג הצפופים שיחקו במשחק קלפים עם שאלות, שאיך לא, היה גם הוא דביק למדי וכלל חיבוקים של 20 שניות. מה בכל זאת שווה את העדות שנתתי כאן? ליאור סיפר שמשמח אותו הרעיון של לא לראות את קטיה מספר ימים בסוף התהליך, רגע לפני ההחלטה, כי בעיניו זה ישמור על האש בקשר. קטיה שמעה רק את החלק של 'לא לראות אותה כמה ימים', ובפעם הראשונה חלקה על דעותיו. זה עבר די מהר, למרות שהיה רגע כזה של כעס.
אם הכל אמיתי, וקטיה וליאור באמת מתכוונים לקחת את הכל החוצה לחיים האמיתיים, כפי שדני ויעל אמרו – הם צריכים לדעת לריב. במידה וכן היה שם רגע של עצבים, אפשר להגיד שהם התאוששו ממנו יפה וללא תופעות לוואי. בתכלס, אחרי כל הרומנטיקה וההבטחות, יש להם עוד הרבה לעבור לפני שהם מאחדים שמות משפחה וקובעים תאריך לחינה. המבחן האמיתי – ללכת פעם אחת לאיקאה ביחד. בהצלחה לכולם, תפסו מחסה.
