וונדר וומן", נטפליקס
דייט מחריד ראשון עם גל גדות. “וונדר וומן", שהיא מככבת בו, הוא סרט ירוד, ומצליח להפליא בדירוג הצפייה בארץ
את גל גדות לא יצא לי לראות בפעולה עד כה. כמובן קראתי ושמעתי על הגדולות שהיא מחוללת בהוליווד ועל המיליונים שזורמים לכיסה, אבל במו עיניי לא זכיתי לראות. השבוע, עם עליית סרטה “וונדר וומן" לנטפליקס, ועם הציון שזכה הסרט כשני הנצפה ביותר בישראל, החלטתי שהגיע הזמן לצפות בסרט ובפלא הישראלית בעצמי, והנה המסקנות שהעליתי בחכתי:
“וונדר וומן" הוא אחד משלושת הסרטים הגרועים ביותר שראיתי אי־פעם, אם לא הגרוע ביותר ביניהם. המבטא האנגלו־סקסי של גל גדות מזכיר פחות או יותר מהגרת מרומניה שזה עתה נחתה באליס איילנד. מפאת איכותו של הסרט גל גדות אינה נדרשת, בלשון המעטה, לאיכויות רמות של משחק, ונדמה לי, אגב, שראוי לה לברך על הדרישות המצומצמות הנ"ל. גם על יופיה של גל שמרבים לשבח בו אני מוכן להתווכח, אבל זה כבר עניין של טעם אישי.
בתקציר, גל היא נסיכה, בת למלכת אי נסתר שבו מתגוררות אמזונות לוחמות בלבד ללא נוכחות גברים. הנסיכה עוברת מסלול הכשרה מפרך (תקשיבי לכוח הפנימי שלך, דיאנה. כמו שלוק הקשיב) לקראת הקרב הגדול שלה מול ארס המרושע, אל המלחמה. ויום אחד מתרסק בקרבת האי מטוס ובו טייס אנגלי המספר לה על מלחמת העולם המתחוללת בחוץ, וביחד הם יוצאים לחסל את ארס ולהביא שלום לעולם.
קשה עד בלתי אפשרי להיזכר בסרט שיוצרו שילח כל רסן כמו שנעשה ב"וונדר וומן", שבו התסריטאי אלן היינברג איבד כל בושה וזימן לעצמו כל קלישאה הקיימת תחת כנפי השמיים, ממאבק הטוב מול הרע, נאמנות מול בוגדנות, הקרבה מול אנוכיות, תום מול רשע ועוד כהנה וכהנה מהסוג הזה. הטקסט המושם בפיה של גל גדות הוא כל כך עלוב, עד שגם האנגלית הכבדה שלה אינה עומדת במבחן ראוי לשמו. היא פשוט נדרשת לומר מספר זעום של מילים, אם במטרה להסתיר את יכולתה, ואם במטרה להסתיר את (חוסר) יכולתו של התסריטאי. גם התפאורה הבומבסטית, הלפעמים מרשימה, אינה מצליחה להאפיל על דלותו של הסרט, גם לבני נוער, בוודאי לצופים בוגרים. רק האמזונות כנראה יודעות איך הצליח הסרט הזה להגיע לצמרת מצעד הפזמונים הישראלי בנטפליקס.
לראות או לוותר: מטופש. לא לראות.