טוב, הגענו לסוף השבוע, והוא פשוט היה חם בצורה בלתי נסבלת. כשסוף סוף הדפנו את היתושים, חרכנו את המזגן של האוטו כי הוא עבד על שעות נוספות, והצלחנו לצאת מוקדם מהעבודה, גילינו שגם בים, שלפחות מצדיק את החום הכבד, יש יותר מדוזות ממים. כנראה שהיקום רוצה שנעשה רק דבר אחד – נשב במזגן בלי לעשות כלום. מזל שיש לנו את נטפליקס, שבזכותו הסיפור הזה לא יהיה כל כך נורא. וכמובן תודה לאל שאנחנו לא באירופה, כנראה שהם סובלים יותר. הנה מה שהיה לנטפליקס להגיד במהלך השבוע.
פאודה: Fauda
לא נראה לי שפספסתם, עסוקים ככל שתהיו, את הצפייה ב'פאודה', דרמת האקשן הישראלית שכבר הגיעה לכל העולם, כולל לקרובינו הרחוקים מהמדינות הערביות המקיפות אותנו. במידה ופסחתם על הסדרה, שזו החלטה חמורה בהחלט, הנה טיזר קצר.
אז 'פאודה' מלווה מהעונה הראשון את דורון קביליו (ליאור רז), מפקד צוות מסתערבים של השב"כ, ואת חבריו, במסע חיסולים של בכירי חמאס ובשמירה על ביטחון ישראל. החלק המהותי בה, מלבד האמינות המוגזמת הודות לייעוץ של ביטחוניסטים לשעבר כחלק מכתיבת התסריט, הוא ש'פאודה' מכניסה לכל הסיפור גם את החיים עצמם.
תוכלו להציץ, אולי באופן חד פעמי בטלוויזיה שלכם, מה הלך הרוחות המלווה לוחמים לפני יציאה לפעילות מסוכנת, איך גם המחבלים האכזריים ביותר הם אבות ובעלים שחרדים לגורל המשפחה שלהם, וכמה עולה להתאהב באדם הלא נכון מהצד השני של המתרס.
לרגל עונת הסדרה הרביעית, שהשתדרגה בשחקנית חיזוק מצוינת (לוסי איוב), כולנו חזרנו למוכר ולאהוב - שלוש העונות הקודמות, והכנסנו את הסדרה לעשירייה הפופולרית ביותר לאורך השבוע. אז כמובן שהפגנת האהבה הזו מוצדקת לחלוטין, ומזכירה לכולנו כמה טובה הטלוויזיה בישראל וכמה היא מדויקת ורגישה לפרטים הקטנים, בדיוק כמו שמגיע לנו.
תמונת הניצחון: Image of Victory
ואם בזהב ישראלי עסקינן, שמחה לבשר לכם שגם הסרט המופלא של אבי נשר, 'תמונת הניצחון', עלה לנטפליקס אחרי המתנה מייסרת. מוציאה את מכונת הזמן מהבוידעם וניגש לעניינים. אז עלילת הסרט מתחילה בשלהי שנת 1947, ומגוללת את ימי הקרב על קיבוץ ניצנים, בסופו הוא נכבש כליל, ואלו שנותרו בחיים בקרב העקוב מדם נלקחו בשבי.
מוחמד (אמיר חורי), עיתונאי מצרי צעיר, מתלווה לכוח לוחמים המסייע לפלסטינים בדרך לכיבוש ניצנים, ומחפש כבמאי של סרט תעמולה את תמונת הניצחון של הצבא המצרי. לפתע מבחין מוחמד במירה בן ארי (ג'וי ריגר), אלחוטנית שהתגוררה בקיבוץ עם בעלה ובנה הפעוט, וסירבה להתפנות מהמקום שהיה לה לבית.
על הסט, שנראה כאילו נבנה ביד אמן, תראו גם את השחקנים עלא דקה, אליאנה תדהר, תום אבני, משי קליינשטיין, אלישע בנאי ועוד הרבה אחרים. בסינרגיה מושלמת, בניצוחו של נשר, הם מצליחים לעשות 129 דקות מציאותיות, מרגשות, עצובות ומעוררות השראה, שאמנם מחזירות אותנו אחורה בהיסטוריה, אבל רלוונטיות כמו שמזמן לא ראינו בקולנוע הישראלי.
השפעה: Persuasion
ג'יין אוסטן, סופרת הרומנים מאנגליה, ודאי הייתה כותבת את ספריה תחת עששית מול אדן החלון, בלי לדעת שעשורים אחר כך ידברו על הגרסאות הקולנועיות למילים המיוחדות שלה. ובכן, עיבוד חדש ל'הטיית לב', ספרה האחרון, הפך ל'השפעה' בכיכובה של דקוטה ג'ונסון. כמה שקשה לנתק אותה מדמותה ב'חמישים גוונים של אפור', כאן היא הרבה יותר סולידית, ומככבת בסרט כסוג של בת אצולה באזור כפרי ואליטיסטי, ושמה אן אליוט.
גם כאן היא חווה אהבה עמוקה, רק שזו מסתיימת כי האחד שלה היה שייך למעמד נמוך. שמונה שנים אחרי כל זה הם נפגשים, והזיכרונות על מה שהיה ואינו חוזרים אליה כרעם ביום בהיר.
אז נכון שמעמדות ובחירות זוגיות זה כבר לא אישיו, בטח לא כאן בארצנו, ונכון שהעלילה נשמעת כמו סיפור מתוק מדי, אבל אני חייבת לומר לכם בקול ברור – ההפך הוא הנכון. על אף הסיבות הרבות להשתעמם מהמתרחש על המרקע, ובעיקר לחשוב שהוא נדוש, זה ממש לא קרה, ו'השפעה' באמת מצליח להשפיע, ואפילו לטובה. סליחה על משחק המילים. צפו ולא תתחרטו.
איך עושים את זה? The Upshaws
ונסיים בקומדיה קלילה שבדיוק חשפה בפנינו כמה פרקים חדשים מהעונה השנייה שלה, וטוב שכך. הנפשות הפועלות הן בני משפחה אפרו אמריקנית גדולה וסבוכה, שמנסה להסתדר יחד נגד כל הסיכויים. משפחה, אתם יודעים, לא בוחרים, ובואו נגיד שהם מרגישים את זה כל בוקר מחדש, ממש ברגעים של שתיית הקפה הראשון.
אם נשים את הקשיים בצד, חברי המשפחה מנסים לבנות לעצמם חיים טובים יותר לצד האתגרים, והם עושים זאת בדרך מצחיקה ללא כל ספק. בין הסצנות תראו גם את וונדה סייקס, המככבת כאם המשפחה מלאת הכוונות הטובות. וכמו שכבר שמענו על כוונות טובות, זה לא תמיד הולך לפי התכנון.
במידה וחיפשתם משהו קליל, זו הסדרה בשבילכם. קצת משפחתיות דביקה, קצת תככים שתמיד נגמרים בכיף, והכל בתוך בית קטן מדי לכל זה. המתכון המושלם לקומדיה.
אלבה: Alba
משנים כיוון מסדרות מומלצות לאחת שקצת פחות, הדקו חגורות. אלבה, בחורה צעירה, מתעוררת על חוף הים עם סימנים המעידים כי נאנסה. כך מתחילה הסדרה הספרדית שהייתה גם היא אהודה עלינו, הצופים הישראלים, במהלך השבוע. חרף הסיטואציה המטרידה, אלבה לא זוכרת שום דבר ממה שקרה בליל אמש.
בהמשך, אחרי כמה עוד כמה רגעים של חוסר ודאות מהולים בטראומה, היא מגלה שבאופן מחריד למדי, האנסים האחראים למעשה הנורא הם לא אחרים מחבריו של בן הזוג שלה. העלילה בת 13 הפרקים מנסה להבין מה קרה שם באותו לילה, כשבין רגעי מסע הגילוי עולים גם זכרונות, ומתגלות עוד הרבה מאוד עוולות שמשנות את הסיפור שוב ושוב.
הסיפור אמנם מעניין, קל מאוד לגמוע את הפרקים, אבל הם משאירים טעם לוואי מאוד לא נעים. כמובן שגם לסדרות קשות יש מקום על מסך הטלוויזיה שלנו. למרות זאת, הדרך בה מתגלגלת 'אלבה' הספרדית עושה תחושה רעה ודי פרנואידית לגבי העולם החיצוני, שגם ככה לא חף מאכזבות. בדיוק כמו הרגע הזה שאנחנו מגלים שיש בשוקולד נאה למראה ליקר או סירופ דובדבנים בטעם של סירופ לשיעול, כך גם כאן - עטיפה נכונה, יש, הליבה - לא משהו.
