"ג'וני נגד אמבר", יס דיסקברי+
“ג'וני נגד אמבר" הוא סיפור רכילות, לפעמים דוחה, שלא תראו כמוהו בסיפורי רכילות בישראל השמרנית מעט, אבל רק באופן זמני. כל מה שקורה באמריקה הרי מגיע גם אלינו.
אנחנו תמיד מוכנים לפנות זמן לסיפור רכילות טוב. הנה, רק השבוע קראתי איפשהו שישראל אוגלבו נפרד מבת זוגו בשנים האחרונות ואף על פי שאני לא יודע מי זה ישראל אוגלבו (שמעתי את שמו פה ושם ותו לא) התעכבתי לקרוא את הידיעה שסיפרה מה הביא לפרידה העצובה, ואומנם כבר שכחתי את הפרטים אבל אני זוכר ששני הפרודים אפילו הסירו עוקב זה מזה!
נורא! אגב, ליד הידיעה על אוגלבו הייתה ידיעה על קבר אחים ובו מאות גופות שהתגלה באוקראינה, ושלפחות חלק מהגופות שנמצאו בקבר עונו לפני שנרצחו, אבל לא התעמקתי בידיעה, כי לא רחוק ממנה התפרסם שלג'קי אזולאי יש חבר חדש והייתי חייב לדעת מי וגם להתעמק בסגנון הלבוש האלמנטרי החדש שאימצה לעצמה ג'קי, עד לא מכבר חרדית.
הנאה גדולה ולא פחותה אני מגלה בקריאת תגובות הקוראים למדורי רכילות, כלומר הטוקבקים המגיעים בעקבות פרסום הסיפורים. מומלץ. חלקן הן בסגנון החמוץ השגרתי כמו מגיע לו / מגיע לה, אבל המשעשעת ביותר היא התגובה בסגנון: בושה שהאתר מפרסם סיפורים כאלה ומי צריך את הרכילות הזולה הזו ואת מי מעניין ש־ - ואז מצטט הכותב האנין את כל הפרטים בידיעה, שמעידים על כך שקרא את כולם עד הסוף ברעב גדול.
ואף על פי כן, ולמרות הכל, הרכילות המקומית בארץ הקודש היא משחק ילדים. מקסימום ההתרגשות שמצליחים לסחוט היא מצילום פפראצי של גל גדות קונה שמן ואבוקדו אחד במכולת השכונתית ברחוב חכם באשי בנווה צדק. דיונים מעמיקים יותר על איכות הביגוד שלה, כפכפי הקרוקס שלה, הבוטוקס שהיא צריכה או לא, הגבר שלה - כל אלה נשארים מחוץ למסגרת הדיון. הדיון נותר מנומס, חיצוני, על גבי האפידרמיס. לא חודר פנימה באזמל רכילותי מלובן לתוך הבשר החי.
באמריקה חזירת הקפיטליזם אין נימוס. מי שמנומס נשאר מאחור ונעלם. מבחינה זו, הסרט “ג'וני נגד אמבר" הוא לא יוצא דופן. למעשה הוא תועבה שגרתית, מוצר פיגולים שלא מהסס לחצות את הקו שבין “שמענו ש־" לבין כניסה ישירה, מצולמת לתוך ביתם של דפ את אמבר, חשיפת סרטונים שצולמו בידי בני הזוג במצלמות גוף במהלך מריבות, קללות, ולאחר מכן המגוחכים מכולם - “הפרשנים".
פרשנים במובן ישראלי הם כאלה המנתחים את התנהגותה של טהרן במהלך מהומות החיג'אב והשפעת מחלתו של חמנאי על הסכם הגרעין. פרשן אמריקאי הוא מין בעל חיים המקדיש את זמנו ומרצו לאורך הקריירה המקצועית שלו ללמידת היחסים בין ג'וני דפ לאמבר הרד למיניהם, וישיבה מול מצלמות טלוויזיה כדי להנחיל לציבור במלוא כובד הראש את הידיעה מדוע ג'וני נוטה לנפץ בקבוקי יין על הקיר, ואמבר, כתוצאה מילדות עשוקה בבית כומר (נגיד), נוטה לסלוח לו שוב ושוב.
זה מה שפחות או יותר תמצאו בשני פרקי הדוקו “ג'וני נגד אמבר". בחלק הראשון מסופר הסיפור מנקודת מבטו של ג'וני, בחלק השני מסופר מנקודת מבטה של אמבר - יענו הוגן ומדעי. ככה בדיוק נראית טלוויזיית טראש אמריקאית, שבינתיים, למרבה המזל, עוד לא זלגה לכאן - אנשים רציניים עד כדי גיחוך מסבירים בכובד ראש למה שיכור אמריקאי תקף או לא תקף אישה שלפעמים נראית כאילו אינה מבדילה בין מציאות לדמיון. אבל צרכני הרכילות המקומיים לא צריכים ללכת לישון מודאגים. מתישהו זה יגיע מאמריקה גם אלינו - הרי הכל מגיע מאמריקה אלינו - וסוף־סוף נוכל לקבל את המידע החשוב לנו מכל: מה החמיץ ביחסים בין ישראל אוגלבו לבת זוגו.
‰ לראות או לוותר: ג'וני דפ? אמבר הרד? למה שנרצה לבזבז על שני אלה שעתיים? לא לראות.