חנה לסלאו מסכמת עשרות שנות קריירה ומסתכלת אל העתיד

חמישי, 17 בנובמבר, שעת בוקר. דירתה של חנה לסלאו במרכז תל אביב. השחקנית והקומיקאית עומדת לצאת לאחת החזרות האחרונות להצגה "מלאכת החיים" בהבימה שתעלה מחרתיים (חמישי), וניגשת להגיד שלום לכלב שלה, אוצ'ו. "בשעה 9:20 אני מתכוונת לרוץ לחזרה בהבימה. אני ניגשת לכלב שלי, ואומרת לו: 'בוא תגיד שלום, אמא הולכת לעבוד'. הוא שכב עם עיניים פקוחות, חשבתי שהוא ער. שכב כאילו שהוא נח. אבל הוא לא בא. אמרתי לו 'נו, בוא, תגיד שלום'. אוצ'ו הוא כלב זקן, בן 15. אמנם חתיך, נראה ממש טוב, אבל זקן כבר. אני ניגשת אליו ורואה שהוא מת", היא מספרת.

"בהצגה 'מלאכת החיים' אומרת הדמות שלי, לביבה פופוך, לבעלה יונה: 'מה היה איכפת לך, יונה, לחיות עוד קצת'. אז אני אומרת לכלב שלי: 'מה היה איכפת לך, לחיות עוד קצת, ולמות שבוע הבא? יש לי שבוע כזה עמוס!'", אומרת לסלאו, "וכך נמהלו השמחה ועצב. זה חלק מהחיים. אבל הוא חי חיים טובים, 15 שנה, הוא היה בנאדם טוב, הכלב שלי, ממש נשמה. הוא מת כמו צדיק, בשנתו".

האובדן של לסלאו באמת הגיע בשבוע עמוס. הערב (שלישי) היא תקבל פרס על מפעל חיים של אמ"י - איגוד אמני ישראל - לשנת תשפ"ג; מחר תופיע בחלק השני של התכנית "המטבח המנצח VIP" של קשת 12; ומחרתיים, כאמור, תעלה ההצגה "מלאכת החיים" בהבימה. ועוד לא דיברנו על הסדרה המוערכת "מי שמע על חווה ונאווה" של yes בכיכובה שעלתה בחודש שעבר, ועל מופע הסטנד אפ שלה שישוב בסילבסטר.

אז לא בכית ובכל זאת חשת עצב. עד כמה העצב הזה קשור לכך שבחרת לחיות לבד וללא בן זוג כבר כ-25 שנה, וחיית למעשה רק עם הכלב שלך.

"כלב זה לא בן זוג. זה חבר. זה יותר טוב מבעל. זאת אהבה ללא תנאי. הוא מכשכש בזנב בכל פעם שאת הולכת וחוזרת. אבל הכול טוב. החיים נמשכים. אתה יודע, אני בת של ניצולי שואה, אז יש לי גישה אחרת לכל הדבר".

הזוגיות מול הלבד הוא נושא שבו עוסק באופן נרחב המחזה "מלאכת החיים" של חנוך לוין. יונה פופוך (יגאל נאור) מתעורר לילה אחד ליד אשתו לביבה (חנה לסלאו ומיקי קם, לסירוגין) ומחליט שמאס בחייו. הוא הופך את אשתו מהמיטה, מתעמר בה ומאיים לעזוב אותה, מתוך מחשבה שישנם חיים יפים יותר במקום אחר, אך גם הבנה שחיים אלה אינם מיועדים לו. את ההצגה ביים משה קפטן ומשחק בה גם דב רייזר.

מהן נקודות ההשקה שלך עם הדמות שאת מגלמת ב"מלאכת החיים", לביבה, ועד כמה מצאת קווי דימיון בין יחסייך עם בני זוגך לשעבר - לטקסטים של לוין על לבד מול זוגיות?

"כשבונים תפקיד צריך שיהיה לך מחסן של דברים שחווית לקחת ממנו לבמה, ויש לי מאיפה לקחת. ויותר קל לי לבכות על הבמה מאשר בחיים. כל זוג נשוי ימצא את עצמו בטקסטים האלה, קל וחומר זוגות שחיים הרבה שנים ביחד. אין מה לעשות, המציאות מכרסמת בכל רומנטיקה. ויש מריבות. ויש מצבים כמו במחזה שבהם פעם הוא רוצה ללכת ואני מתחננת על נפשי שלא יילך, ופעם אני אומרת לו - אז לך, אם זה מה שאתה רוצה. הייתי פעם נשואה, אני מכירה את זה. שאלו אותי למה התגרשתי, ועניתי 'כי התחתנתי'. הדמות שלי בהצגה שרה לבן זוגה: 'לא היה בנו להט. בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים. מפני שגשם יורד בעולם, והלילות קרים, ומפני שאי-אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק'. אבל הנה, אני עוברת את החיים האלה בלי חיבוק. נו, החיבוק מהקהל הוא גם חיבוק".

בשנת ה-70 לחייה, חנה לסלאו בהחלט מקבלת חיבוק מהקהל וגם מהתעשייה. הערב כאמור יוענק לה פרס למפעל חיים של אמ"י לשנת תשפ"ג, בטקס שיתקיים בהיכל התרבות פתח תקווה. אחת הזוכות הנוספות היא מיקי קם, וזוהי חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של הצטלבויות בקריירה של שתי אגדות הבידור. בתחילת דרכן היו חברות ברביעיית בנות התיאטרון. בהמשך שיחקו יחד ב"גבעת חלפון אינה עונה". בעשור הקודם חלקו את התפקיד של גברת ת'נרדייה ב"עלובי החיים", מהשבוע כאמור הן שוב חולקות תפקיד ב"מלאכת החיים", והנה הן גם חולקות בטקס הערב. "תראה, ב'מלאכת החיים' הבחירה הייתה בי", מבהירה לסלאו, "אני ביקשתי שיהיה לי דאבל, כי יש עוד דברים שאני עושה, כמו הצגת היחיד שלי. ביקשתי שמיקי תחלוק את זה איתי, ואני מאוד שמחה מזה. גם היא עושה עוד דברים. את ההצגות הראשונות אני אעשה".

בנוסף אליך ולמיקי קם, בוגרת נוספת של הסרט "גבעת חלפון", גם ניצה שאול תקבל את פרס אמ"י הערב. בריאיון ב-2010 אמרת שבימי עצמאות שבהם תמיד משדרים את "חלפון" בטלוויזיה את נוהגת להתחבא בבית. זה עדיין קורה?

"כל יום עצמאות מקרינים את זה. ב-2010 הייתי מלאה הרבה יותר. אז התחבאתי, כי אחרי שמקרינים את זה שוב פונים אליי ואומרים: 'וואו, חנה לסלאו, איך זה שפעם בטלוויזיה היית רזה, מה קרה?'. מאז ירדתי במשקל אז יש פחות תגובות כאלה".

מי מהבמאים שעבדת איתם היה הכי משיגינע - אורי זוהר? אסי דיין? מישהו אחר?

"אסי לא. אורי זוהר היה פרא אדם. אבל בסרט 'הצילו את המציל' הוא כבר התחיל להניח תפילין. ז'ניה (יבגני אריה) ז"ל היה בתיאטרון גשר במאי ענק - ומטורף. זה היה שם משטר גולאגי, לא נתנו הפסקות. בתיאטראות אחרים בארץ עובדים 10 דקות ואז הפסקה של שעה. בגשר עובדים שעות ויש לך 15 דקות הפסקה. אמרתי לו: ז'ניה, אפילו בצלב האדום נתנו הפסקה? הוא אמר: NO BREAK. משטר גולאגי - אבל עשו הצגות מדהימות".

בין הענקת פרס אמ"י לכיכובה בבכורת "מלאכת החיים", השבוע המנצח של לסלאו כולל הופעה בסיבוב השני של "המטבח המנצח VIP" בקשת 12. לאחר שריקי גל וירדן שוהם ניצחו בסיבוב הראשון, לסלאו תתחרה עם חברה הטוב, מבקר המסעדות ניב גלבוע, והם יתמודדו נגד משה דץ ובנו יועד, שי אביבי ואשתו מיכל, יגאל גואטה ובתו שמחה, וטל טלמון ולירן שטראובר. השופטים יישארו חיים כהן ורותי ברודו.

"גם בתכנית האוכל ישמעו את הפה הגדול שלי", אומרת לסלאו. "אני אומרת את מה שאני חושבת. אתה יודע כמה שעות של טסטמוניז צילמו? אני אומרת שם את האמת, את מה שאני חושבת, בצורה מצחיקה, לא בצורה רצינית כמו ריקי גל. אני לא מדברת כאילו אני מבקרת אוכל של מישלן".

יש שמועה בתעשייה שהיה סכסוך בינך לבין חברך ניב גלבוע. נכונה השמועה?

"כן, היה. אבל לא סכסוך. אלה שעות לחוצות. זה 18 שעות צילום. והשתגעתי כבר. אמרתי, כמה זמן אפשר לבזבז על חתיכת אוכל? זה לא שפינוזה, זה לא ניתוח מחזה של חנוך לוין. מדברים ומצלמים מהזווית הזאת ומהזווית ההיא על חתיכת אוכל. אז בטסטמוניז התעצבנתי. הם אמרו שהם לא מצלמים. כנראה הם צילמו. התעצבנתי ופתחתי קיתונות. כמה דיבורים אפשר לטחון על כל מנה? דיברו ודיברו שעות, אז אמרתי: די! די!! כמה אפשר?! השתגעתי. זה מטורף, אני לא יודעת אם אני אעשה עוד פעם ריאליטי".

אמרת פעם על אוכל: "סמים קשה להשיג. אוכל קל. וגם אוכל זה סוג של סם".

"נכון, זה סם, בעיקר סוכרים. כשהייתי בתקופה שהייתי בקבוצת '12 הצעדים', לפני שירדתי במשקל, אמרו שם שסמים קשה להשיג אבל אוכל קל, ושאוכל זה סוג של סם שמפתים אותך איתו כל הזמן בטלוויזיה, בסופרים ועוד".

אחת מפסגות הקריירה של לסלאו היא זכייתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן לשנת 2005 על תפקידה בסרט "אזור חופשי" שביים עמוס גיתאי ובו כיכבה לצד נטלי פורטמן. "אתה יודע, באותה שנה שבה זכיתי בפסטיבל קאן - לא זכיתי עם הסרט בישראל. אין נביא בעירו".

לא הכנת נאום לזכייה אפשרית בטקס.

"אכן, לא הכנתי. אני פולנייה, אז אמרתי לעצמי - עד שלא יהיה לי את הפרס ביד אני לא אאמין שקיבלתי אותו. באותה תקופה מלאו 60 שנה לשואה. אמא שלי עוד חיה אז. היה לה סרטן וכמה חודשים לאחר מכן היא מתה. ביום של הטקס, שאלתי את עמוס האם אני אוכל להזכיר את השואה בנאום. הוא אמר לי - זה הרגע שלך, את יכולה להגיד מה שאת רוצה. אז החלטתי לשלב את זה. עליתי לבמה. רייף פיינס נתן לי את הפרס. אמרתי: 'אני חולקת את הפרס עם אמא שלי, שהיא ניצולת שואה מאושוויץ, ועם כל ניצולי השואה שעדיין בחיים. אני חולקת את הפרס גם עם כל הקורבנות משני הצדדים: הישראלים והפלסטינים. הגיע הזמן שנשב ונפתור את הבעיות בינינו'. הסרט עסק בזה. זה היה נאום מאולתר ודי מרגש".

באופן משונה, לאחר זכייתך הסופר מכובדת בקאן, לא התרבו במיוחד ההצעות אליך לתפקידים בקולנוע הישראלי.

"זה נכון. זה פרס חשוב. קולנוענים מחשיבים את הפרס הזה אפילו יותר מהאוסקר. לא היו הרבה הצעות מסרטים. אבל הכל טוב. תראה, בגיל הזה אני צריכה לכתוב תסריט כדי לקבל תפקיד".

זכית בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, עכשיו את משחקת בהצגה שכתב חנוך לוין בהבימה ועוד ועוד הישגים מופלאים כשחקנית רצינית וטובה. ועדיין בקרב הציבור הרחב את עדיין מזוהה יותר כבדרנית מאשר כשחקנית. זה מבאס אותך? ואת מגדירה את עצמך יותר, כקומיקאית או כשחקנית?

"אני מגדירה את עצמי גם וגם. זה כמו לשאול אותי איזה ילד שלך את יותר אוהבת. אפילו בסרט 'אזור חופשי', שזה לא היה תפקיד קומי, הבאתי מעצמי אלמנטים קומיים באימפרוביזציה בצילומים. ומבחינתי זה בסדר גמור אם רואים בי יותר כקומיקאית. אני קומיקאית. אני עוסקת בקומי-דרמטי. בדרך כלל קומיקאים גדולים, סליחה על חוסר הצניעות, הם גם שחקנים דרמטיים טובים".

צביקה פיק, שהיה בן זוגך, מת בחודש אב האחרון. איזה רגעים זכורים לך מהקשר שלכם?

"הייתי שנה שלמה חברה שלו, מגיל 16 עד 17. זאת היתה אהבה מאוד גדולה שלי. כשהוא שר 'הם היו האוהבים הצעירים' - אז אנחנו היינו האוהבים הצעירים. הוא היה אז בלהקת השוקולדה. כשהוא התקבל ל'שיער' הוא הפך לכוכב. וזו הייתה כוכבות מטורפת. ואז אני עזבתי אותו לפני שהוא יעזוב אותי, כי ראיתי שאני נדחקת הצידה, ולא רציתי להיפגע יותר מדי. אז עזבתי. הייתי עם לב שבור. כתבתי לו במכתב בדמעות: 'אני לא אהיה סמרטוט שלך'. הוא הגיע לבית הוריי ואמר, בהומור: 'בואי, סמרטוט שלי, אני אוהב אותך'. אבל אמרתי לו: 'לא, אני לא חוזרת'. הבנתי שאני נדחקת החוצה. הם הולכים כל ערב אחרי ההופעה לדיסקו, ומעריצות, ואני הייתי צריכה לחזור הביתה. כל כך רציתי להיות על הבמה ב'שיער' אבל הייתי צעירה וההורים שלי לא הסכימו, כי הייתי קטנה והתפשטו שם. אבל אז הבנתי שאני אהיה על הבמה. עכשיו צביקה הלך לעולמו. קודם יוסי בנאי, פולי מהגשש, דודו טופז ועכשיו צביקה. זה מתקרב אליי".

קודם כל רק בריאות. ביוני תחגגי יומולדת 70. סיפרת פעם שבתור ילדה לא חגגו לך ימי הולדת.

"לא חגגו לי בילדות ימי הולדת. באתי מבית דתי, ודתיים לא חוגגים ימי הולדת. אבל כן חגגו לי בת מצווה. אבא שלי הזמין לבת מצווה 200 איש, אבל הם היו בעיקר ניצולי שואה. גם עכשיו אני לא עושה עניין מיומולדת".

יומולדת 70 המכובד בצירוף קבלת פרס אמ"י הערב הזכירו לי את הריב שהיה לך עם דודו דותן ז"ל סביב המערכון על בית האבות של אמ"י. ספרי לנו על זה.

"זה התחיל מזה שאמרו גם לדודו וגם לי לכתוב מערכון על בית אבות של אמ"י, כי אמ"י באותה תקופה, שהיו בו אילי גורליצקי וששי קשת, אספו כספים עבור בית אבות, אמרו שקנו חלקה באבן יהודה. אני לא יודעת לאיפה הגיעו הכספים האלה. אני לא מכירה שום זכר לדבר הזה. אז אמרו גם לי וגם לדודו לכתוב טקסט בנושא. דודו עשה את הקטע שלו בטלוויזיה אצל רבקה מיכאלי, הם בחרו בקטע שלי לערב של אמ"י. דודו לקח את זה מאוד קשה. הוא הראה את הקטע שלו, אני הראתי את הקטע שלי, ובטלוויזיה חשבו שהקטע שלי טוב יותר. והיה משפט באמ"י. כל השאר היסטוריה. אבל לא הייתי איתו ברוגז. מאוחר יותר הוא היה ראש אמ"י, ולקראת מותו השתתפנו יחד במופע 'קונגרס הנשים המצחיקות' עם אודיה קורן, אסנת וישינסקי. החזרה האחרונה הייתה בבית שלי בהרצליה פיתוח. יצאנו החוצה, הוא אמר שהוא מאוד עייף, ושאל אותי: 'את לא באת לראות את הצגת היחיד שלי, שד קטן'. אמרתי לו בסדר, אני עוד אראה. ואז הוא נסע לחופשה בטורקיה ונפל מדום לב. זה היה מאוד מצער".

הדמות שלך לביבה אומרת ליונה ב"מלאכת החיים": "עוד נשאר לנו להזדקן ביחד, שכחתי. כל המלאכה הקשה, המפרכת, מלאכת הזקנה והבּלָיָה, עבודת היום-יום של הייאוש, המחלות, הכוחות ההולכים ואוזלים, והפחד - הוי פחד המוות הזוחל בלילות הארוכים בלי שינה - לא הוגן שתשאיר את הכל על כתפי, אין לי כוח לבדי". עד כמה את מפחדת מהמוות?

"אני לא שם עדיין. אומרים ש-70 זה ה-50 החדש. אתה רואה גם לפי יבול העבודה שאני באמת אדם מאוד פעיל ועובד ומבוקש ומחוזר. אז אני עוד לא במלאכת הזקנה והבליה. אין בי פחד. אמא שלי אמרה לי לא לפחד כלל. כל הגישה שלי הוא לפחד כלל, וטוב שכך. אומרים שפחד המוות כמוהו כמוות. מי שפוחד - מת עשרות פעמים בחייו. מי שלא פוחד - מגיע, לוקח אותו, וזהו. אני לא חושבת על המוות. גם אין לי זמן לחשוב על המוות".

"אני לא מסתירה את הגיל שלי", מוסיפה לסלאו. "מתחילים איתי צעירים, ואני אומרת להם: 'אתה יודע בת כמה אני? בת 70! מי רוצה לשכב עם סבתא שלו?'. הנה השבוע התחיל איתי מישהו צעיר. אמר לי, אני רוצה אותך. אני מת להיות איתך. אמרתי לו, מתוק שלי, אתה בגיל של הבן שלי".

כיכבת גם בסדרה הקומית "נֶבְסוּ" שבאחרונה זכתה לתחיית המתים בנטפליקס, וניצבה יותר מחודש בעשרת הסדרות הנצפות ביותר. וזאת לאחר שבעבר רשת 13 התעללה בשיבוצי הסדרה וקברה אותה.

"נכון, רשת התעללה ממש בסדרה. רשת התייחסו לסדרה כמו אל פקק, הם דחפו אותה איפה שהיה להם חור, בין ריאליטי לריאליטי. פגעו בהרגלי הצפייה. רשת הרגו את הסדרה. עכשיו בנטפליקס מאז שהסדרה עלתה היא התפוצצה. בום".

ועוד סדרה שזכתה לגל הערכה מחודש היא "השיר שלנו", בה שיחקת לצד נינט ורן דנקר. יש גל נוסטלגי ברשתות החברתיות בשנים האחרונות.

"זה לא רק נוסטלגיה. יש דור חדש שרואה עכשיו את 'השיר שלנו'. אני רואה את זה לפי זה שעוצרים אותי לסלפי ברחוב. ויש גם את 'שקשוקה' בכאן 11 שזו הצלחה מאוד גדולה. למזלי אני חוצה דורות ועדיין מאוד רלוונטית. כמה טוב".

יש עכשיו המון איחודים של הרכבים ולהקות במוזיקה הישראלית. איזה סדרה או סרט שהשתתפת בהם היית רוצה שיתקאמבקו בסיקוול או ברימייק? גבעת חלפון 2? עונה שביעית ל"בנות הזהב"? תחיית "ראש כרוב"? משהו אחר?

"תראה, דברים כמו הסדרה 'בנות הזהב' אפשר למצוא ברשת. ואנשים רואים שוב ושוב, כל פרק עומד בפני עצמו. אם אורי גרוס יכתוב המשך ל'השיר שלנו' - אז אולי. אבל אני לא אדם שמסתכל אחורה. אני הולכת קדימה, קדימה. אני לא מוצאת מקום לקאמבקים. כש'זהו זה' התאחדו בהתחלה זה נראה לי פאתט. בזמנו הם היו יותר בועטים ונושכים".

לצערנו לא תוכלי כבר להתאחד עם ג'קי מקייטן המנוח לביצוע מחודש של "מריומה".

"נכון. פגשתי פעם את קובי אוז והוא אמר לי שאני הייתי אחת החלוצות בכך שבשיר 'מריומה' האשכנזים חיבקו את הזמר המזרחי".

בסדרה "מי שמע על חווה ונאווה" הדמות שלך חיה בתחושת החמצה. גם לך היו תחושות החמצה על משהו?

"את תחושת ההחמצה והמירמור של נאווה לקחתי מדברים אחרים בחיי האישיים - במקרה שלי לקחתי מחיי את החמצת המשפחה, לא הצלחתי להחזיק משפחה שלמה של אבא-אמא-ילדים. קארמה איז א ביץ'. ככה זה קרה".

הפה הגדול של הדמות שלך, נאווה, סיבך אותה. איפה סיבך אותך הפה הגדול שלך?

"כן, בטח שסיבך. אבל עם השנים את לומדת וגם מביקורת בונה. ראיתי איפושהו את המשפט: 'ביקורת בונה חומות בלב'. למדתי גם לשמור על עצמי. לאורך השנים הפה שלי סיבך אותי, החיים והמוות ביד הלשון. אני הייתי אומרת את כל האמת לפעמים, ולא תמיד צריך להגיד את האמת. פעם שנסעתי עם מיקי קם לטיול ביוון, בנמל החזקתי את המצלמה של מיקי, ושומר האשים אותי שגנבתי לה את המצלמה. ניסיתי להסביר לו שהיא נתנה לי לשמור על זה. אז אמרתי לו 'קפוץ לי'. לקחו אותי למשטרה, ואחר כך משפט שיצאתי ממנו זכאית. השופט היה מי שלימים הפך למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ז"ל".

אחרי המהפך השלטוני, את מוטרדת מהמקום שהמדינה הולכת אליו?

"אתה לא מבין. זה לא ייאמן איפה אנחנו נמצאים. זו הזייה, הזייה רעה, הזייה גרועה, שנערי הגבעות ועבריינים בתפקידים בכירים. אבא שלי היה אומר על זה ביידיש: 'ככה אנחנו נראים'".

"אנשים אומרים 'אני אעזוב את הארץ'. מה זה לעזוב? זה המקום שלי, זו השפה שלי, זו הארץ שלי, שאני אוהבת אותה", היא אומרת. "הבמה היא האסקפיזם שלנו, זה סוג של בריחה. אני לא רוצה דרמה בחיי, אני רוצה רק דרמה על הבמה".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך על הבמה? והאם זה הרגע שבו בטעות נשמטה החצאית שלך ובאמצע הופעה נשארת עם תחתונים?

"זה קרה כשהופענו בצוותא", היא צוחקת. "עשיתי קטע שבו מיקי קם הזמרת ואני הפסנתרנית שמתנצלת שהיא בכלל חיה. נכנסתי לבמה, בטעות החצאית שלי נפלה ונשארתי עם התחתונים. ומיד סגרתי".

"כמעט אף פעם לא קרה לי בלאק אאוט על הבמה. אבל זה קרה לי אולי רק פעם אחת, כשעשיתי את קלרה בהצגת יחיד, שבה את לגמרי לבד על הבמה ואין מי שיעזור לך. יש רק את הפסנתרן חיים לידי על הבמה. אני אומרת על הבמה: 'ואומרים ש…' ואז נתקעת במילים האלה, 'אומרים ש…'. ומנסה לאלתר על הפועל אומרים: 'ואומרים ש… טוב, אז אומרים… אומרים…'. ואז אמרתי לקהל: 'אני לא יודעת מה אני אומרת עכשיו!'. חיים הפסנתרן זרק לי איזה משפט שלא כל כך עזר לי. אמרתי לו, חיים זה לא עוזר לי. ככה היה הבלאק אאוט. בסוף חזר לי".

מה חנה לסלאו כלת פרס אמ"י הייתה אומרת לחנה לסלאו של תחילת הדרך?

"הייתי אומרת לעצמי של תחילת הדרך: תמשיכי להאמין בעצמך. אני תמיד האמנתי בעצמי. ההורים, האחים שלי - לא האמינו בי. אבא שלי אמר לי: שחקנית, שחקנית, ממה תחיי? כי שחקנים היו אז אנשים שחיים מהיד לפה. בסטנדאפ שלי אני אומרת שרק בתקופת הקורונה אני מבינה שאבא שלי צדק. בדרך היו הרבה רגעים שיכולתי להישבר. אז הייתי אומרת לעצמי: תמשיכי להאמין בעצמך. ותמשיכי לאהוב את החיים. האמת היא שיצאתי עם הרבה מאוד ביטחון ואהבה. אבא שלי היה אומר ביידיש: 'את הכי יפה, הכי טובה והכי חכמה'. אתה יוצא עם זה לחיים וזה כוח אדיר. הכל מתחיל שם, בילדות".

ואם כבר ציטטת פתגם ביידיש, יש לך לקינוח איזה פתגם נאה ליום הולדתך ה-70?

"אבא שלי היה שר לי שיר (שרה ביידיש ואז מתרגמת): 'מה שהיה היה ולא יחזור/ השנים חולפות והשיער מאפיר/ אתה מתאפר, מסתדר ועושה את עצמך יפה/ ואף אחד לא שם לב לזה חוץ ממך'. שאלתי את אבא: למה אתה שר לי את זה?! לא הבנתי אז, למה לשיר לי שאף אחד לא שם לב אליך. אז במקרה שלי שמים לב אליי, אבל כבר פחות מפעם".

חנה לסלאו תעלה את ערב הסטנד אפ "מי מפחד מחנה לסלאו?" ב-31 בדצמבר בבית החייל בתל אביב, ב-6 בינואר בהיכל אמנויות הבמה הרצליה, ב-3 בפברואר בהיכל התרבות כפר סבא, וב-4 בפברואר בהיכל התרבות בת ים