"1899", נטפליקס
ספינת מהגרים מפליגה לארה"ב. בדרכה היא מקבלת שדר מסתורי ובו קואורדינטות על פני הים. היא מפליגה לשם ונתקלת בספינה אחרת ששייכת לאותה החברה ונעלמה ארבעה חודשים קודם לכן. צוות מהספינה יורד אל הספינה האחרת ומגלה שהיא ריקה מאדם מלבד ילד אחד שהתחבא בארון. ההוראות המתקבלות מהחברה בעקבות כך הן - הטביעו את הספינה.
“1899" היא סדרת מסתורין. כל כך מסתורית הסדרה שלא ברור מה לכל השדים קורה שם. גם אחרי צפייה בשני פרקים וחצי דבר לא מתפענח והמסתורין רק הולך וגדל. האירועים מסתוריים, הדמויות מסתוריות, בעצם הספינה עצמה מפליגה באופן מסתורי. אם מתבוננים בכיוון ההפלגה הרי שהוא הפוך למבנה הספינות המקובל - החרטום פונה אחורה ואחורי האונייה הם בחזית ההפלגה. מי הים לעומת הזאת נחצים באופן הנכון, כלומר הפוך למבנה האונייה.
הצילום הדהוי אמור להוסיף כמובן לתבשיל המסתורין אבל משחק האור־צל המנדנד תורם רק תוספת לניג'וז. הדמויות עצובות, הדרמות האישיות הטרגיות לא ברורות, אבל מחולקות בשפע לכל דיכפין - כולם עצובים ב־"1899". האנשים עצובים, האונייה עצובה, הים עצוב - אחרי שניים וחצי פרקים כאלה כשל כוח הסבל. כיביתי את הטלוויזיה, בכיתי קצת במיטה ונרדמתי. עד עכשיו מנסה להתאושש.
לראות או לוותר: ל־1900 לא תגיעו עם ה־1899 המנדנד הזה. לא לראות.