רחוב אחד בחברון מגיש לצופה, ישר בפנים, את המשמעות של עם אחד ששולט בעם אחר. אל תגידו אחר כך לא ידעתי.
“ששששררמוטה", מסננת בקול רם ומתגרה מתנחלת בת עמנו לעבר תושבת חברון ערבייה השוהה בביתה המגודר כלול תרנגולות, כדי לשמור עליה מסכנות הרחוב או למנוע ממנה לצאת אל הרחוב. “מה את רוצה ממני?", צורחת הערבייה. “שששררמוטה", מצמידה את שפתיה בת העם הנבחר אל גדר המכלאה, אותן שפתיים שלפני זמן קצר, או בעוד זמן קצר, תודה בעזרתן לאלוהיה על העולם הנפלא שברא.
המקום: רחוב השוהדא, בואכה מערת המכפלה, המפריד בין חלקה הערבי של העיר חברון לבין החלק שבו מתגוררים יהודים, וגם בו רוב מוחלט לערבים. הזמן: מתישהו ב־55 השנים האחרונות מאז כבשה ישראל את הגדה המערבית. “שששררמוטה".
250 אלף פלסטינים מתגוררים בחברון. 800 יהודים מתגוררים בה. מאות חיילים מוצבים בעיר כדי לשמור על שלומם של המתנחלים. פעם, בעולם אחר, שקק רחוב השוהדא תנועה. משני צדדיו היו חנויות, ומסחר שוקק התנהל בו. היום איש אינו עובר שם. דלתות החנויות מרותכות, והכניסה לבעליהן הערבים אסורה. הם מוזמנים בכל עת לצעוק את תלונותיהם עד השמיים, אבל כמובן איש אינו מקשיב.
יהודים וערבים נעים בחברון בדרכים נפרדות. היהודי עובר חופשי. הערבי נדרש לעצור בעשרות מחסומים, להציג מסמכים מזהים ואז, אולי, יורשה לעבור למחסום הבא. ערבי הרוצה להגיע מנקודה א' לנקודה ב', נאמר לקחת את בתו החולה לקופת חולים, מיודע על ידי החייל במחסום שיורשה לקחת אותה אבל לחזור היא תיאלץ לבדה. רק לקטינים מותר המעבר בחזרה. ומה הוא אמור לעשות? להתפוגג לאטומים ולחלוף דרך יקום מקביל בחזרה לביתו? על הבעיה הזו לא חשבו “בחטיבה", “באוגדה", בצמרת הממשלה. “שששררמוטה".
אחרי שברוך גולדשטיין רצח 29 פלסטינים ופצע 100, הוטל עוצר על תושבי העיר, הערבים כמובן, למשך שבועיים וחצי. עוצר אמיתי - לא עוצר קורונה כזה שבו תושבי תל אביב יצאו להתרחץ בים ולשחק תופסת עם פקחים. זו חלוקת המעמדות בחברון - ישנם שווים וישנם שווים יותר. ומכאן, אומרים, בעלי התפקידים בחברון לדורותיהם, זה יתפשט לכל הגדה המערבית. ככל שתגבר התנגדותם של הפלסטינים לשלטון הזר, כך ניאלץ להכביד את ידנו על מקומות היישוב האחרים. והם ייראו כמו חברון. חברון היא המעבדה. הביטו ולמדו ממנה.
במאי הסרט, עידית אברהמי ונועם שיזף, אומנם לא מסתירים את דעותיהם אבל לא זו מטרתם. הם עשו את הסרט הזה כדי לתת לנו את מראה הכיבוש ישר בפנים. הנה, הם אומרים, זה מה שעושה העם הנבחר כמה עשרות קילומטרים מביתו. אתה יכול להיות ימני בדעותיך או שמאלני, אבל אחרי שצפית בסרט, אתה כבר אינך יכול לטמון את ראשך בחול. אתה יכול לשבת במסעדה בתל אביב, או לאכול חריימה עם דודי אמסלם ביום שישי בביתו, אבל אחרי שצפית בסרט לא תוכל לומר לא ידעתי.
30־40 דקות מפה מדינת ישראל כולאת עם אחר בכלוב. אפשר לומר ששבנו לארץ אבותינו, וזכותנו על הארץ, ומבחינה ביטחונית אין ברירה, אבל לכל זה יש מחיר. ולא פחות מהפלסטינים - אנחנו הולכים לשלם אותו.
לראות או לוותר: הסרט שאחרי הצפייה בו כבר אי אפשר לומר: לא ידעתי. אסור להחמיץ.
"חברון: מעבדת השליטה", ראשון, 15.1, הוט 8