"האיום שלך חזר": שר התקשורת שלמה קרעי הודיע בסוף השבוע שעבר כי בכוונתו לקצץ מאות מיליונים מתקציב תאגיד השידור הציבורי, ושוב עורר סערה. בנוסף הצהיר שר התקשורת הנכנס על חזונו ואמר: אין מקום בעידן הזה לשידור ציבורי".
"התפיסה הכלכלית ליברלית של הליכוד והימין הכלכלי היא להסיר חסמים, רגולציה וגורמים שפוגעים בשוק החופשי ובתחרות", אמר קרעי בהקשר של התאגיד. "כאשר יש שחקן אחד שמקבל מיליוני שקלים בשנה, גם המועצות למיניהן, הדבר הזה מהווה חסם משמעותי לתחרות. שחקנים חדשים מתקשים להתמודד עם יכולת של שחקן גדול שמקבל תקציבי עתק. לא משנה מה יהיה גורלו של התאגיד כשחקן, אנחנו נמשיך לעודד יצירות תוכן מקורי והפקות מקור. נשזור את הפקות המקור באופן רוחבי על פני שוק התקשורת ולא כשחקן אחד שהגישה שלו לכספי ציבור באופן בלעדי וחוסם את היתר. בעיניי אין מקום לתאגיד בעידן של רבגוניות ומגוון רחב של ערוצים".
ונשאלות השאלות עד כמה הסיכוי לסגירת התאגיד באמת גבוה? במה שונה האיום כעת של קרעי מכל האיומים שנעשו עד עתה על התאגיד? מהם ההקשרים והאינטרסים הפוליטיים של מהלך כזה? האם יש תקדימים בעולם לסגירת הערוץ הציבורי היחיד בגלל לחצים פוליטיים? במידה ואכן יהיה קיצוץ של מאות מליוני שקלים. האם יש לערוץ סיכוי לשרוד במתכונת אחרת (שידורי אולפן בלבד סטייל ערוץ 14?), מה יקרה עם סדרות היוקרה של הערוץ? האם קשת ורשת ירימו את הכפפה לקנות הפקות כמו "קופה ראשית" ו"פאודה", ההשלכות על האירוויזיון.
כמה שווה התאגיד?
השאלה הראשונה שנשאלת בעניין היא, עד כמה הסיסמה ש"צריך שידור ציבורי בישראל" מבוססת, ומנגד האם נכונה הטענה, בה אוחזים מי שקוראים לסגירת תאגיד השידור, כי אחוזי הצפייה הנמוכים בתכני "כאן" בהשוואה לערוצים המסחריים מוכיחים כי הציבור לא צריך לשלם עליו מכספו.
ד"ר יסמין ששון, מרצה במנשר ובמכללה האקדמית ספיר, אומרת: "השידור הציבורי כשמו כן הוא, מטרתו לייצר שידור טלוויזיה ורדיו חף מהשפעות מסחריות (פרסומות שמובילות לשיקולים פוליטיים) ולהציע שידורים מאוזנים ומגוונים, שערוצים מסחריים אינם יכולים לספק. זאת החוזקה של שידור ציבורי ברחבי העולם – עובדת היותו נטול השפעה מסחרית מאפשרת את ריבוי הקולות בחברה. ואפשר לחשוב על המודל של ה-BBC הבריטי כדוגמה מעולה. בדיוק כיוון שאנו משוועים לשידור נטול השפעה מסחרית ופוליטית, ורצון לייצר ממלכתיות ותכנים משובחים לצפייה".
"אני מניחה שרבות וטובות ידובר על סדרות הדגל של כאן 11, שהוכיחו שאיכות אינה מילה גסה", מוסיפה ששון, "מ'המפקדת" ו'קופה ראשית', אך אני רוצה להדגיש תוכניות הפונות לנוער כמו 'מקיף מילאנו', וביתר התכנים לגילאים הצעירים שהם הכי קרוב שהיה לנו כאן לערוץ שבראש מעייניו השילוב בין בידור לחינוך. אני סבורה שבקיאות בלוח השידורים הזה, שזמין בחינם באופן חוקי גם באינטרנט באמצעות אפליקציית כאן או באתר, תוכיח את המובהקות של יצירה ישראלית מקורית. בהקשר הזה, ריבוי 'קולות קוראים' להפקות של כאן, מאפשרת את הקרקע הפורייה ליצירה חדשה".
"תאגיד השידור הציבורי/הישראלי חשוב במיוחד בזכות תפקידו בעיצוב ובשימור התרבות הישראלית של האזרחים במדינה ובצורך שלו לספק לאזרחים השונים מגוון תכנים תרבותיים שלא היו זוכים להם ללא הוצאת המרכיב המסחרי בעשייה התקשורתית", מוסיף מר ד"ר מתן אהרוני, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "ואכן, נראה שהתאגיד עושה עבודה נפלאה בכל שלוחותיו – בערוץ הטלוויזיה המעולה כאן 11, שמפיק תוכניות מקור מיוחדות, איכותיות, מגוונות ולא מתפשרות. מרביתן זוכות לתהודה רבה ולחותמת של איכות. הן אלה שמגוונת את התרבות הישראלית ומאחדות את האזרחים סביב תכנים שאינם רק תוכניות מציאות, שאותן מפיקים הערוצים המסחריים בלי סוף".
"גם תחנות הרדיו הפופולריות שמפעיל התאגיד מספקות לאזרחים מידע ותכנים תרבותיים מגוונים, שתחנות רדיו מסחריות לא היו מספקות. חטיבת הדיגיטל של התאגיד גם מפיקה תכנים מעולים המיועדים לגולשים ברשת. אלה תכנים שלא נראה שערוצים ומפיקים מסחריים היו רוצים או חושבים להפיק כאלה. הם עוסקים בצורה חכמה ויצירתית לרוב בזהות ובתרבות הישראלית על הגיוון והייחודיות שלה".
עד כמה הסיכוי לסגירת התאגיד באמת גבוה?
נראה כי בשידור הציבורי כבר רגילים לעבוד תחת חרב המונפת מעל הצוואר, אך הפעם נראה כי האיום ממשי יותר מבעבר. "הרעיון הבסיסי של השידור הציבורי הוא עצמאותו, כשהעומדים בראש מעייניו הם האזרחים ממגוון הדעות, המגזרים והלאומים, המדינה ותרבותה. חלילה לא הממשלה", מוסיף אהרוני. "האיום על סגירת התאגיד נראה כקשור לרצון ישן שלא מתממש של ממשלה בראשותו של בנימין נתניהו לשלוט בתכניו כדי שיהיה שופר שלה, כפי שמירי רגב, כאחרונת דוברות הממשלה, טענה עוד ב- 2016: 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'. תפקיד התאגיד הציבורי הוא להעשיר את התכנים התרבותיים של המדינה, לגוון בתכנים ולהיות נגיש לכל סוגי האוכלוסייה בישראל. לשם כך האזרחים משלמים. אם מחפשים כיצד לקצץ בתקציב - תחילה יש לתהות מדוע ישנם כל כך הרבה שרים וסגני שרים מיותרים, שעולים מיליונים למשלמי המיסים, ולמה הוקמו משרדים חדשים, כמו המשרד הכי תמוה, משרד ההסברה (תעמולה?), שרק מלמד על אובססיה של הממשלה והעומד בראשה לשלוט בתקשורת בצורה לא סבירה ולא דמוקרטית".
פרופ' אודי לבל מבית הספר לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן, טוען מנגד: "זה נכון שהממשלה הנוכחית, בדומה לאידיאולוגיות הימין החדש בעולם, נוטה יותר לאמץ אסטרטגיות של הרס זירות הגמוניות, מאשר אסטרטגיות של השתלבות בהן והחדרת אנשיה לתוכן. אך עד שזה יקרה באשר לתאגיד, אני יכול לחשוב לפחות על שלוש סיבות שפניו של ראש הממשלה באמצעות שר התקשורת, אינן לסגירת התאגיד. הראשונה – שהפנטזיה הכמוסה האמיתית של נתניהו ורעייתו היא לשנות את האופן שהם מסוקרים בתאגיד. זה לא יספק אותם לראות את עצמם מסוקרים באופן מחמיא בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל בערוץ 14".
"לטעמי החלום הוא לחתור לסיקור מחמיא במה שנקרא 'הערוץ הלאומי'. הסיבה השנייה היא שעל פי רוב איומים בסגירה הם לרוב מרככי התנגדות למה שבפועל הוא החדרת 'אנשים משלנו', ו-'חרב האיום' תרד אם לוועד המנהל ולמשרות אסטרטגיות נוספות קרעי ונתניהו יחדירו ללא התנגדות מבפנים רבים ממקורביהם; והדבר השלישי והוא כלל לא פוליטי, היא העובדה שאנו חיים במדינת ישראל, מרובת איומים אסטרטגיים – והמחשבה שנישאר כאן ללא ערוץ שבאמצעותו דוברים ממלכתיים יוכלו להעביר לציבור בשעת חירום מסרים התנהגותיים, אינפורמטיביים ואחרים – היא בלתי מתקבלת על הדעת".
ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל: "נדמה לי שגם עניינית וגם כחלק מההתנגדות למהלכים נוספים של הממשלה החדשה תהיה התנגדות מאוד גדולה למהלך הזה. מצד אחד לא בטוח שלרוב הציבור אכפת, מצד שני לאנשים שלהם זה כן אכפת. אלה אנשים חזקים עם גישה לתקשורת. אני רוצה מאוד לקוות שזה לא יקרה. הבעיה היא שיכול להיות שהתאגיד לא ממש ייסגר אבל ייעשו שינויים כאלה במימון שלו שזה יהרוג אותו".
במה שונה האיום כעת של קרעי מכל האיומים שנעשו עד עתה על התאגיד?
ברנשטיין: "האיום הנוכחי הוא בהקשר פוליטי שבו לא נראה שיהיה מעצור כמו שהיה בזמנו כשכחלון נעמד על הרגליים האחוריות ועצר את הסגירה של התאגיד. מעבר לזה נראה שאם לא לסגור הרי ששינויים בכיוונים שקרעי מציע ישנו לגמרי את אופיו של התאגיד כארגון שידור ציבורי מחויב לציבור ולא לפוליטיקאים או לאינטרסים כלכליים. השידור הציבורי במודל הבריטי המקורי שלו בדיוק ביקש להתרחק מאינטרסים כלכליים/מסחריים כמו בארה"ב ואינטרסים פוליטיים כמו במה שהיה בגוש המזרחי באירופה".
"האיומים של קרעי שונים מאיומי עבר בכך שהם נגד ערוץ שאינו שנוא", מוסיף לבל. "בעבר ערוץ 1 היה ערוץ שנוי במחלוקת. הימין תיעב אותו כי נתפס 'שמאלני', או 'אשפיסטי'. לא רק כזה שנתן בימה למחבלים בימים הראשונים של האינתיפאדה אלא כזה שהייתה בו רק תרבות שכונתה מערבית ולא ייצגה את כל הציבור שחש ניכור אליו. בנוסף - כל מי שתמך במנהל תקין קיטר עליו כי הוא היה מורכב מוועדים מושחתים שנתפסו כבזבזנים ובלתי יעילים. הקהל נחשף לערוץ 1 בין שביתת טכנאים אחת לשנייה. רק שעתה מדובר בערוץ שצופיו הם לקוחות שלו מרצון, ללא תשלום אגרה בכוח. הם נחשפים להפקות אטרקטיביות, וחלק מהשידורים זוכים לרייטינג ולהערכה אדירה. אין לקרעי אפשרות לרכב על גל של שנאה לערוץ".
"לטעמי הפעם הניסיון לסגור את התאגיד ממשי כי אין מי שיאבק על קיומו בממשלה הנוכחית לעומת האיומים בפעמים הקודמות", אומרת פרופ' ענת פירסט, חוקרת תקשורת ודיקנית בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. "הפעם נראה האם גופי המדיה האחרים וגופי תרבות נוספים יעברו על כך בשתיקה. אולי מימון המונים ועזרה של אנשים בעלי ממון יוכלו לערוץ לשרוד. הפעם הנחישות של שרי הממשלה לשנות סדרי בראשית חזקה ואפשרית מתמיד. לכן כל שר ירצה להוכיח עד כמה הוא הצליח לשנות/להרוס מבנים קיימים".
"האיום על השידור הציבורי הוא ממשי, ומשתלב באופן מושלם עם המהפכה המשטרית וריסוק בג"ץ ושלטון החוק", מסביר ד"ר יובל קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת מאוניברסיטת רייכמן. קרניאל, שכיהן בעבר כיו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור והיה היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מוסיף: "השלטון הנוכחי שואף לצמצם את הביקורת על מעשיו, גם מצד בית המשפט וגם מצד התקשורת העצמאית. התקשורת הציבורית היום בישראל, ובעיקר תאגיד השידור הציבורי, הוא גוף עצמאי כזה, שנועד מלידתו לפעול במנותק מהממשלה ושריה. חוק השידור הציבורי הישראלי קובע בסעיף 7 (ב) כך: התוכן שיספק תאגיד השידור הישראלי יהיה עצמאי, יופנה לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה, ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ואת מורשת ישראל, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל".
"התוכן העצמאי הוא המפריע לממשלה ולשר התקשורת המנסים לשלוט בשיח הציבורי ובכל מנגנוני הביקורת", טוען קרניאל. "מדובר לכן באיום של ממש. החשש הוא לא רק מתאגיד החדשות של השידור הציבורי אלא גם מהפקות חופשיות וביקורתיות כמו 'היהודים באים', 'המפקדת', או כל דרמה אחרת, שיכול להיות בה תוכן שעומד בסתירה לרוחה של הממשלה הנוכחית. בעולם אין תקדים לסגירה כזו, אלא להפך, לתהליך של שליטה שלטונית בתכנים. קשה לומר מה גרוע יותר. חשוב לומר כי גם קיצוץ של תקציבים יביא בפועל לסגירה או לצמצום של פעילות התאגיד, כך שלא יוכל לבצע את תפקידו בחברה הישראלית".
היום שאחרי
במידה וקרעי לא עוסק בדיבורים בעלמא, ואכן יהיה קיצוץ של מאות מיליוני שקלים מתקציב התאגיד, שעל פי לטענת קברניטי הערוץ יביא לסגירתו - נשאלת השאלה האם יש לערוץ סיכוי לשרוד במתכונת אחרת (שידורי אולפן בלבד סטייל ערוץ 14?), מה יקרה עם סדרות היוקרה של הערוץ? האם קשת ורשת ירימו את הכפפה לקנות הפקות כמו "קופה ראשית" ו"המפקדת", ומה תהיינה ההשלכות על האירוויזיון.
"גופי תקשורת ממציאים את עצמם כל פעם מחדש. לא רק ברמת הבעלות – גם ברמת הפלטפורמות", טוען לבל. "ויתכן וקרעי נלחם את מלחמת האתמול. דבר אחד ברור גם לו: ביום שהתאגיד יהפוך לערוץ 14 – הוא יפסיד במערכה. כי יש כבר ערוץ 14 ואת הרייטינג שלו אנחנו מכירים".
"הערוץ חייב תקציב כדי לעמוד בהפקות שיש לו עכשיו", אומרת ברנשטיין. "הפקות מקור מוצלחות ביותר (כאמור באופן מקומי ואפילו בינלאומי) גם בבריטניה יש כיום שיח לגבי המימון של הערוץ הציבורי המצליח BBC ויש רעיונות לדרכי מימון אבל ברור שאי אפשר לקיים ערוץ ציבורי מוצלח כמו שהתאגיד היום בלי מימון משמעותי. אני ממש לא בטוחה שהערוצים המסחריים ירימו את הכפפה אולי כן עם תכנים שכבר מצליחים אבל מה על התכנים הבאים שעוד לא הופקו? לגבי האירוויזיון - זה בידי הארגון האירופי שמאגד ערוצי שידור ציבוריים. אם שלנו לא יהיה יותר ציבורי לפי ההגדרות שלהם אז כמובן שהתאגיד לא יהיה יותר חלק מהארגון וכתוצאה לא נוכל להשתתף באירוויזיון".
"ברור גם שכל פגיעה בעצמאות או בשידורי החדשות של הערוץ יביאו לסילוקה של ישראל מאיגוד השידור האירופי, שיש לו כללים ברורים על מהותו של שידור ציבורי", מוסיף קרניאל. "יש לדעת שגופי התקשורת המסחריים לא יכולים היום ולא יוכלו גם בעתיד למלא את החלל שיווצר במקרה של סגירת תאגיד השידור הישראלי, אין להם את המשאבים לכך, הם תלויים באופן מוחלט במפרסמים ובשיעורי הצפייה, שנמצאים בירידה מתמדת. סגירת התאגיד תבטל כמעט לחלוטין את תעשיית הדרמות והקולנוע התיעודי הישראלי, תהווה פגיעה קשה באלפי עובדים ובתרבות הישראלית כולה, לא רק בדמוקרטיה".