הסרט “איזה אנשים" נפתח בסצינה שנונה מעוררת תיאבון. גיבורו, עזרא - יהודי אמריקאי צעיר - משתעמם בתפילת יום הכיפורים הנערכת בבית הכנסת הרפורמי שלו בלוס אנג'לס ומותקף בשאלות אינטימיות בידי בני משפחתו המטורללים. ההבטחה לסרט משובח מתעוררת מיד.
אל תיפלו בפח הזה. אל תניחו גם לעובדה שהסרט הזה ממוקם בצמרת הצפיות של נטפליקס להטעות אתכם. “איזה אנשים", בעידן הדיגיטלי, הוא אוסף של בייטים מקולקלים. אפילו יותר מכך: הוא ערימה של פיגולי בייטים.
אומנם הסרט מעורר שאלות. למשל למה יצרו אותו. או למה שחקנים כמו אדי מרפי, ג'ונה היל וג'וליה לואי דרייפוס הסכימו לכלוא את הכישרון הפנטסטי שלהם בתוך תסריט אווילי כל כך. לפעמים, אגב, בורחת להם איזו שורה שבה הם מפגינים איזה שמץ מיכולתם הנהדרת האמיתית, אבל מיד ניכר שהבמאי מסתער עליהם ותובע שיחזרו לשחק על הפנים כמו בהתחייבות שעליה ככל הנראה חתמו בחוזה.
עזרא (ג'ונה היל, שגם כתב את התסריט) הוא כאמור יהודי בן יהודים, פוגש את אמירה, צעירה שחורה בת שחורים, והרומן מלבלב ביניהם. אלא שההורים לא מסתדרים ביניהם, וכל שיחה עוברת במהירות להתנגשות בין־גזעית, לנאומים ארוכים בנושאים כמו מי צודק יותר, מי סבל יותר, וככל שחולפות הדקות הולך הצופה ומבין שמאחורי כל הטרחון הלא אינטליגנטי הזה לא מסתתרת איזו ערמומיות שתתפרץ ותשכיב את הקהל בצחוק על הרצפה - אלא שזהו הסרט. זהו כל הסרט. רע, מטופש, תמוה, חסר דמיון, חסר תחכום, בושה לכל משתתפיו, מספק כל סיבה לא לצפות בו.
# לראות או לוותר: תקלת אולפן. תסריט שלא הושלך לפח בטעות. לא לראות בשום אופן.