איש ציבור לא צריך להיטיב עם הציבור. מספיק להשמיע קולות של חיות כדי להיות הכוכב החדש של כל תוכניות הערב. תשאלו את אלמוג כהן.

זה קורה אחת לזמן מה שעל המסך מופיעה תגובתו/הודעתו/התבטאותו של חבר כנסת שבכלל לא ידעת שהוא קיים, נגיד איזה ח"כ אריאל פרץ ביטון מש"ס, או צבי פרישוונסקי בינשטוק מיש עתיד (אולי יש כאלה, לך תדע), בעניין הנושא הרותח שעל הפרק באותה שנייה. בלי שנדע או נכיר, הם חיים מצוין, הבלתי ידועים האלה. מסתובבים בכנסת בהמוניהם, משמינים על חשבוננו, ועם נפילת הממשלה ובעקבות הבחירות הבאות הם עוברים כצל חולף בשדות בלי שידענו על אודותיהם דבר.

הם בטוח היו רוצים, הדנידינים הבלתי נראים האלה, להישאר עוד ועוד קדנציות - הרי מי יגיד לא למשכורת חודשית של 50 אלף שקלים, רכב צמוד, לשכה, עוזרים וכיו"ב הטבות חינם, אבל מרביתם עדיין צעירים במשכן, ינוקות, לא מבינים את המשחק. לא יודעים שיש שיטות להישאר שם עוד הרבה שנים. וככה, בצער רב, הם אורזים את הפקלאות וחוזרים בדמע ובצער אל העולם האמיתי.

מי שכן תופס את השיטה יודע שזה לא מסובך מדי. בסך הכל יש לחבר כנסת שני כלים עיקריים לשרוד שנים רבות בחבית השומן הפרלמנטרית: ליקוק ישבנים וצרחות. דודי אמסלם הוא המאסטר הכי טוב בכנסת של השיטה. אין שואג טוב יותר ממנו בכנסת. שירתי עם אמסלם שנים רבות במילואים. הוא לא נחשב בפלוגה כמי שיפצח את האטום, אבל מעולם לא היה דבר בהתנהגותו שירמז על העתיד. את שיטת השאגות אימץ לעצמו רק שנים רבות מאוחר יותר, כשהגיע לכנסת ישראל.

באופן אישי אני מאמין שאם יש אלוהים בשמיים, הוא יעשה בבוא הזמן חשבון עם אמסלם, לפחות על השימוש המרושע בשיטת השיסוי העדתי שלו, אבל בינתיים, על גבי האדמה, אמסלם משגשג. בלי לעשות טובות גדולות לחלשים, בלי להניח הצעות חוק מיטיבות עם נזקקים, רק לשאוג, להצטלם עם חריימה ביום שישי, לחלק נשיקות לקברי צדיקים והופ: דודי במקום הרביעי ברשימת הליכוד. עם דודי במחנה יהודה, עם קרטייה על היד, עם טויוטה לנד קרוזר ב־450 אלף שקלים שמקבל שר גם אם אין לו באמת מה לעשות, וכל זה רק משאגות.

ואמסלם לא לבד. עכשיו קם לו יורש. ועוד איזה יורש. איזה כישרון. ויפי הבלורית. והכריזמה. ועושר הלשון - מה לשון אחת? שתי לשונות, והלשון עוד נטויה. האולם מוחשך, הס יורד על ההמונים, ואז מודיע הכרוז בקול נוקב עד השמיים: גבירותיי ורבותיי, קבלו אותו - אלללמוגגג כהן!

כמה הוא מוכשר, האלמוג הזה. מי היה יודע מי זה אלמוג כהן? מי היה מבחין בכלל ברחוב בנוכחות הגוצית החבויה תחת כובע השיער הסבוך הזה? אם היה פונה למישהו בשאלה פשוטה מהפשוטה, בטח המישהו היה עונה לו, בוא'נה ילד, תגזגז מפה.

אבל כהן חכם מכל אלה. במהירות מסחררת תפס את השיטה מהמאסטר ועוד יותר מהר שכלל אותה. שלא כמורו, לא התייפייף במוצרי טכנולוגיה מתקדמים כמרצדס ורולקסים. כהן חזר מיד אל המקורות. ישר הלך אל הלול והמרעה. את זו כינה תרנגולת, ואל זו פנה ב"ברה ברה" ו"צ׳צ׳צ׳", שכידוע מיועדים לזירוז העדר. וגם הוכיח שאינו מתנשא מעל הרחוב, כשפנה אל חברת הכנסת שעל הדוכן במילות הסלנג “יאללה יאללה, גזגזי מפה".

וככה, בבת אחת, נכנס האלמוג החדש היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים. כל הטלוויזיות התחרו על שירותיו של הכוכב הנולד. במקום לדווח בקיצור יובשני על האירוע הדוחה, זכה אלמוג כהן להופיע בכל תוכניות אחר הצהריים והערב. בכל בית בישראל שמו נזכר. לא הייתי שם, אבל אני מהמר שהיו יותר מחיאות כפיים בשכונה כשחזר הביתה מאשר קריאות בוז. אפילו המאסטר אמסלם נאלץ למתוח שרירים כדי לא להישאר מחוץ לתחרות, וכשסירב השבוע חנן יובל להופיע בפני גסי הרוח כמאמרו בכנסת, הכריז אמסלם ברוב קופירייטינג: מי זה חנן יובל, תנו לי את קובי פרץ.

ואלמוג כהן נחשב עכשיו למי שעשה את זה. הוא יכול להישען אחורה בסיפוק ככוכב פרלמנטרי חדש. כתבים יחזרו אחר מוצא פיו. מצלמות יארבו לו במשכן. על פעילות פרלמנטרית הוא יכול לוותר. שלוש קדנציות נוספות כבר מובטחות לו מראש. הוא כבר יכול להתקשר לגברת להגיד לה שאפשר לקנות את המזנון החדש שראו בשבת בקניון בצומת ביל"ו. ככה זה אצלנו. בנאדם פותח ג'ורה, והנה הוא כבר מסודר לכל החיים.

לראות או לוותר: למה לצפות בשידורי הכנסת בטלוויזיה, אם אפשר לרדת ישר לחדר פחי הזבל?