סרט שהוא שיעור מצוין שמלמד איך לוקחים משחק נעורים חביב והופכים אותו לעיסה מרדימה יש לי ויכוח מתמשך עם בני בכורי שבשנות העשרה שלו נטש לחלוטין את משחקי הקופסה ונטה את אוהלו מול המסך והפלייסטיישנים למיניהם. אני טוען שכל משחקי הפלייסטיישן זהים לחלוטין - אדם/לוחם כלשהו רץ ממקום למקום והורג אויבים. מנגד הבן אומר לי “נכון. אז מה".

כנגד תשובה כזו אין לי הרבה מה לטעון. "סולמות וחבלים" לא היה מתוחכם הרבה יותר. אם הקובייה קבעה - נפלת. אם נטתה לך חסד, טיפסת. ככה אנחנו מתווכחים עוד ועוד, כלומר אם הוא ניאות להסיר לשנייה מבט מהמסך, ועינו האחרת ממשיכה לגנוב מבטים אל סרטון בטיקטוק/יו־טיוב שאחריו הוא עוקב בו־זמנית (הם כבר מזמן הפסיקו, היצורים הצעירים האלה, להסתפק במסך אחד), ובסופו של דבר יגיע דרך קבע הוויכוח אל ה"מונופול". כלומר, אני אטען את הטענה המנצחת שבה אכריז, “תראה לי משהו מהמשחקים שלכם שמזכיר 'מונופול'", והוא בתגובה יענה לי: פחחח...

לאלה הצעירים יותר, וגם לאלה המקשישים המחפשים דרך להוכיח את טענתם לדור הצעיר שהוא לא מבין כלום, אל תתיישבו לצפות בסרט “מונופול: הסיפור האמיתי". אם בכל זאת התיישבתם יחד מול המסך, ייקח לצעירים פחות מחמש דקות לחזור לקול אוף דיוטי, וסביר להניח שהמבוגרים שביניכם יעזבו אותו רבע שעה עד 20 דקות מאוחר יותר וייפלו על המיטה לתנומה כבדה.

לא שאין בסרט מידע חדש למרבית הצופים. ל"מונופול", מתברר, יש היסטוריה שתחילתה אי־אז לפני 250 שנים באמריקה. בעצם הומצא המשחק על ידי אנשים שלחמו בכוחם הבלתי מוגבל של העשירים, שבחסות הקפיטליזם יצרו מונופולים בתחומי הכלכלה השונים, שהפכו את העשירים לעשירים יותר ואת העניים לעניים יותר.

חוסר השוויון ההולך ומתפתח עורר את זעמם של רבים, וממציא אחד אף יצר משחק מצליח שנקרא “אנטי־מונופול". מלחמה משפטית עזה ועתירת יצרים החלה בינו לבין החברה שהפיצה את משחק ה"מונופול" עצמו, ושאלת שיקוף הקפיטליזם החזירי במשחק עלתה לדיון, וגם נדונה בהרחבה בסרט. בנוסף, חוזרת ונדונה בהרחבה בסרט נקודת חוויית המשחק האישית, היוצרת הוויה פנימית בין המשחק לבין המְשחק ולשאר השחקנים. ומי שמבין את המשפט האחרון שכתבתי כאן - שיקום.

זה פחות או יותר מה שקורה בסרט “מונופול: הסיפור האמיתי". כצופה ממוצע, הסולד משפע תוכניות הצרחנות הפוליטית והריאליטי למיניהן, יש בי, עד גבול מסוים, מוכנות להפעיל מעט יותר את המוח ורצון מסוים להשכיל מסרטי טלוויזיה שבהם אני צופה. הסרט “מונופול: הסיפור האמיתי" מותח נכונות זאת הרבה מעבר למתקבל על הדעת, ובוודאי בסוף יום עבודה.

"מונופול" היה משחק אהוב עלינו בנערותנו, ושם הסרט בוודאי מגרה איזה רצון להתרפקות וגם הזדמנות להוכיח לדור הצעיר איזה עבר מפואר הוא מפספס בהתמכרותו למשחקי המסך החדגוניים. אלא שההנאה מסתיימת בשם הסרט והופכת למשהו בין כעס לעייפות ככל שהסרט מתקדם במעלה הטרחנות והדקות. אפשר לאור זאת רק לקוות שלא ייעשה בקרוב סרט דומה על שחמט, אם רק הייתי זוכר איך משחקים אותו.

# לראות או לוותר: ניפוח שכל כהלכתו. אפילו לא להתקרב.

"מונופול: הסיפור האמיתי", יס VOD