עוד שבוע מאחורינו. פקקים, הפגנות, מחירים מוגזמים, ערב אחד של כיף לפרוק את הכל, וחוזר חלילה. אתם לא חושבים ששכחתם משהו? נכון, את הטלוויזיה שלכם שנותרה מיותמת, ממתינה לרגע בו תיזכרו שהיא הייתה שם תמיד, גם כשהחברים הבריזו. גשו אל הספה בצעדים איטיים, הדליקו את הטלוויזיה, ותעשו עמה שלום בית. ויותר חשוב - תאפשרו לעצמכם כמה שעות של שקט יחסי, אתם צריכים את זה. והפעם: טיול ברחבי הגלובוס, חוץ מביבשת אמריקה. תיהנו.
הגיע הזמן: Still Time
מכירים את השעות האלה, בין לבין, שהן רק שלכם? בפקקים שנמשכים נצח, באימון - אם הצלחתם לקום מהספה, או אפילו בסופר בין הרעש של העגלות למבט על רשימת הקניות? בדיוק ברגעים הללו, בהם אין לנו איש שיחה חוץ מעצמנו, יש כמה מחשבות שככל הנראה עוברות בראש של כל אחד מאיתנו.
מלבד פדיחות מכיתה ו' או דברים שהיינו צריכים לומר לאנשים פחות סימפטיים הסובבים אותנו, וחבל שלא עשינו זאת, רבים מבינינו תוהים איך זה מרגיש לנסוע בזמן. ובתזמון מדויק מאין כמותו, "הגיע הזמן" בא להראות לנו איך זה מרגיש.
הסרט האיטלקי המונח לפנינו מגולל את סיפורו של בחור צעיר ודי מפוקס על חייו, שמכור לעבודה שלו וממהר לכל מקום בערך. לפתע, הוא יתחיל לשים לב שקפץ שנה בזמן, דמיוני ככל שזה יהיה, מה שהופך את הריצה התמידית שלו לניסיון ללכת לאחור. מופרך, אבל משאיר לא מעט חומר למחשבה על כל הסיפור הזה של ליהנות מהדרך ולהעמיס על עצמנו הרבה מעבר למה שצריך. עשוי להגביר את הרצון בשנ"ץ, להגיש קר.
מרקיע שחקים: Sky High
ואם אנחנו כבר בתוכן זר שאינו אמריקאי ומזכיר לנו סדרות שכבר ראינו, מצאתי לנו התמכרות חדשה ונטולת תופעות לוואי, חוץ מתחושת פומו אדירה כשחייבים לכבות את הנטפליקס וללכת לעבודה. אתם יודעים, אין ברירה.
אז הכירו את סולה, צעירה שהתאלמנה מבעלה שהתפרנס באופן מפוקפק למדי. כדי להפוך את חיי בנה להרבה יותר נוחים ממה שככל הנראה נגזר עליהם להיות, מחליטה סולה להצטרף לכנופיה של בן זוגה המנוח ולמנות את עצמה לראש ארגון פשע.
שיעור מעניין בשאלה 'האם המטרה מקדשת את האמצעים', והוכחה חותכת שאישה, כמו שידענו כל הזמן, יכולה להיות מה שהיא רוצה, גם בתחום שאפילו בעולם הטלוויזיה היה שמור בעיקר לגברים.
מלך הצללים: In His Shadow
צרפתית עכשיו. שני אחים למחצה חיו את חייהם באופן נורמטיבי לגמרי, עד הרגע בו אביהם, שקשר את גורלם לפני הרבה שנים בלי לשאול אותם, הלך לעולמו בנסיבות שיתגלו לאורך הסרט. מעתה ואילך, השניים ימצאו את עצמם בשני קצוות של סכסוך שאפילו לא ידעו שייכנסו אליו בעל כורחם, עימות שעלול להשפיע עליהם באופן שלא צפו.
מותח במידה מדויקת, לא משעמם למרות שאחים וסרטי פעולה זה שילוב שחוק, ופלוס אחד על הצרפתית שהופכת הכל לטוב יותר. אם אתם לא מסכימים עם ההצהרה השרירותית שלי, כנראה שלא שמעתם מספיק צרפתית, וחבל.
הרעש שבפנים: Noise
נחשו באיזו מדינה אנחנו עכשיו. טוב, שם הסרט לא ממש מסגיר את מוצאו חוץ מלתאר את מה שאנחנו חווים מהרגע בו אנו קמים בבוקר, אז אספר לכם - הגענו לבלגיה. וכן, שוב מדובר במותחן. מבטיחה לאתר קומדיות מעבירות זמן לפעם הבאה.
90 הדקות שלפנינו מלוות אדם מן היישוב שעובר להתגורר בבית ילדותו עם משפחתו כמבוגר. כל מי שכבר צפה בקולנוע בחייו היה מזהיר אותו שמדובר ברעיון לא פחות מגרוע, אבל כמו שאומרים - טו לייט.
וכמו שבטח צפיתם, הזיכרונות והדברים הפחות טובים צפים, ותוסיפו לזה חקירת תאונה במפעל סמוך הקשורה לאביו של מיודעינו, אז הסיפור רק הולך ומסתבך. אה, ויש גם סודות שיהפכו את הקערה על פיה, וישאירו בלגן. קרינג' במידת מה, תכינו את עצמכם לכך שלא תרצו לעשות פאוז באמצע, אפילו לא בשביל הפיצה שהזמנתם.
אור: Or
וכמו שבסוף כל טיול אנחנו כבר מתחילים להתגעגע לארץ ולאיזו מנת פלאפל טובה שתשלח את מיטב בגדינו לכביסה, את המלצתי האחרונה אקדיש לנקודת אור נוספת בנטפליקס הצבועה בגווני כחול לבן.
'אור', שראה אור לראשונה אי שם בשנת 2004 וזכה בפרס אופיר ובפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, עוקב אחר אור (דאנה איבגי), תיכוניסטית בת 17, המנסה בכל מחיר לפרנס אותה ואת אמה החולה (רונית אלקבץ), שעבדה כזונה.
כנראה שהבנתם, מדובר בסרט קשה. ההישרדות היומיומית של השתיים לא מספקת הרבה מראות אופטימיים למדי, אבל המשחק של איבגי, ושל אלקבץ ז"ל שהחוסר שלה מורגש כמעט כמו ביום לכתה, מהפנט בצורה שאפילו אי אפשר להסביר.
