"החיים על פי הגשש החיוור", הוט 8 ויס ישראלי
במקום חגיגה של הומור הביאו יוצרי הסדרה על הגששים מומחים. ואלה הסבירו וניתחו, ומה שלא נמצא שם, וחסרונו זועק לשמיים, זה הצחוק
הנה זיכרון של ילד שצרוב בי היטב: יושב על השטיח בבית הוריי ליד ארון התקליטים, תקליטים של הגשש מפוזרים סביבי ואחד אחרי השני אני מניח אותם על הפטיפון, מאזין וצוחק. באופן מעורפל אני זוכר את הציורים על עטיפות התקליטים, שייקה עם כובע טמבל, בצדדיו פולי וגברי. זוכר גם את השריטות על התקליטים, המקומות שבהם היה צריך להרים את המחט ולעזור לתקליט להתקדם.
סדרת הדוקו החדשה על הגשש החיוור היא הגשר שיחבר בינינו
מ"גבעת חלפון" ו"שלאגר" ועד תעמולת הבחירות של המערך: 60 שנה לגשש החיוור
הנה עוד זיכרון, מאוחר יותר. חבורת אוהבי NBA בימי טרום השידורים השוטפים, תרה את הארץ בנרות למצוא אתר בעל יכולת לקלוט שידורים מאמריקה. לילה אחד, אצל “קשבנו מיקי גורדוס" ז"ל, מתאספת החבורה, בין חבריה חובב NBA אדוק, שייקה לוי. אי אפשר להתרכז. מעמידים פנים שצופים במשחק, אבל עין אחת כל הזמן עליו. ואז מיקי הטוב מחלק סנדוויצ'ונים, שייקה אומר למישהו בקול השייקה שלו, תעביר בבקשה את המלח, וכל החבורה מתפוצצת על הרצפה מצחוק.
כל כמה שמדגדג לי ביד, אני מנסה לא לערוך כאן מחקר השוואתי בין הגשש לסטנדאפיסטים הנחשבים של היום - אדיר מילר, שחר חסון, תום יער ושאר קטורזות למיניהם. בעיניי המקשישות כל אלה הם בקושי העתק דהוי של ארצות אחרות, בעיקר הדוד מאמריקה, חסרי אומץ שלא מגרדים את האפידרמיס הישראלי עמוק יותר מהסבתא המרוקאית, הדודה הגרוזינית, וכמה אני מפחד מאשתי.
לא שהגששים הסתערו עם סכינים שלופות על הישראליות היוקדת, אבל לפחות היו ממבשריה: הפרטאץ', רדיפת הכסף, השטחיות, השחיתות - אלה היו אבני הבניין של החומרים הגששיים, ועל כן אני מוכן להמר כאן ועכשיו שבעוד מאה שנה יזכרו היסטוריונים את שייקה ולא את אדיר מילר. כבר עכשיו, אגב, אני לא מצליח לזכור בדיחה אחת של אדיר מילר. ושייקה עדיין מפיל אותי על הרצפה.
ודווקא באופן די מפתיע, זו הסיבה שהסדרה בת שלושת הפרקים, “החיים על פי הגשש החיוור", כל כך אכזבה אותי. כי יוצריה לא הצליחו להתאפק, לקחו לידיהם את להקת הבידור הטובה ביותר שקמה בתולדות המדינה והפכו אותה למחקר היסטורי. במקום חגיגה של הומור הם הביאו “מומחים". ואלה הסבירו וניתחו, ושייקה וגברי גם הוסיפו הסברים משלהם, וקצת זיכרונות. ומה שלא היה שם, מה שחסרונו זעק לשמיים, היה הצחוק. צחוק מחזרות, צחוק מהופעות, צחוק מהנסיעות, צחוק בבית, צחוק מצפיות במשחקי NBA - צחוק. פשוט צחוק.
האי־צחוק הזה נמרח על פני שלושה פרקים בני 50 וכמה דקות כל אחד. ומבחינתי הוא היה די מייגע. אז פשנל “גנב" את הגששים לנעמי פולני. אז שייקה אופיר דרש שהם יופיעו בחליפות. אז היה צריך להאריך את המעברים בין שיר לשיר וזה בעצם הפך למערכונים. אז לסבתא היו גלגלים. מה לזה ולאין מנוע? למים לדוד המלך? לקפטריה בטבריה?
הנה סוד קטן: לא זימנתי את עצמי להתיישב מול המסך שלוש שעות כדי לקבל שיעור בהיסטוריה על הגשש החיוור. את מה שחסר לי בידע על הלהקה אני יכול להשלים בוויקיפדיה. הנה עוד סוד: נשברתי אחרי שעתיים. היה מנוע?
לראות או לוותר: אפשר לראות, אבל אפשר גם לחפש ביוטיוב משהו של שייקה אופיר או גדי יגיל.