בין רפורמה למתווה ובין השהייה להפגנות, הגיע חג הפסח. כן, זה מרגיש כאילו רק אתמול יצאתם לליל הסדר בשנה שעברה, מבטיחים לעצמכם שזאת הפעם האחרונה שאתם מתנדבים להכין מרק כי הריח שלו עוד נדבק לריפוד מהשנה שעברה. אז בדיוק כמו שלא קיימנו את רוב מה שהבטחנו לסדר הזה, כך גם מיודעינו הפוליטיקאים מהיקום המקביל של ארץ נהדרת, שהביאו לנו את גרסתם להגדה ועמם התירוצים לחד גדיא שקוראים לו חגיגות מאה ימים לממשלה.
כבדרך קבע כמעט, הגיחו אל האולפן שרה ויאיר נתניהו, יורש העצר עם הפיג'מה החגיגית, ומיד אחריהם ראש הממשלה שננעל ברכבו מסיבות מסתוריות. ואם אומרים סדר, אי אפשר שלא להזכיר את בני המשפחה שיוצאים ידי חובה שמזמינים אותם, ובמקרה הזה ראש האופוזיציה יאיר לפיד וחברי הכנסת גדעון סער ומירב בן ארי, שתקפו במילים לא ברורות ובנפש חפצה את הנעשה בקואליציה. אתם יודעים, ברוח הפשרה המסתמנת.
אחרי הפוגה קצרה בחקיקה, נדמה שיש אדם שלא ראינו זמן מה. נכון, זהו יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, שלבש בהפגנתיות חולצת אזרח סוג ב' בתיאום עם שר הבינוי והשיכון יצחק גולדנופף. בהמשך, אגב, הבינו השניים מדוע החולצה ממש לא מיועדת להם. בצל הניסיונות לקרוא את ההגדה בנוסחה המחודש, התייצבו באולפן גם השבוע השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר וחברי המשמר הלאומי שהוא מקים בימים אלה, והפעם בבגדי חג.
עוד אירוע שאפשר לקרוא לו לכל הפחות תמוה קרה השבוע: השרה מאי גולן הפכה לשרה לקידום מעמד האישה, חרף העובדה שפעילותה הפרלמנטרית ממש לא התרכזה באפיק זה, בלשון המעטה. אז גם לארץ נהדרת היא הגיעה בשביל הדברים החשובים באמת – התנצחויות מול ח"כ בן ארי ומול אייל קיציס עצמו, שרק הנציחו את גודל האבסורד.
כוכב נוסף שאורו בהק השבוע, ולאו דווקא בקטע טוב, הוא שר הביטחון יואב גלנט, שהומלץ לו להתנצל בפני רה"מ על העיתוי בו התנגד לתמורות המשפטיות כדי שישוב לתפקידו. ובטיימינג מוצלח למדי, איך לא, פרץ לאולפן בגרסה עייפה ומיואשת מתמיד. בשורה התחתונה הוא לחלוטין לא התנצל, אבל היי, זכינו לשמוע אותו מספר על הרגליו המשונים מימי הצבא. תמיד תענוג. תוספת לא פוליטית אבל אולי קצת: גם רומן זדורוב ולצדו עורך הדין שלו ירום הלוי הצטרפו לחגיגה, והעניקו לקהל הופעה פומבית ראשונה אחרי השחרור מהכלא.
הדברים החשובים באמת
זוכרים את חוק החמץ, שבגדול יגרום להכנסת הרבה יותר חמץ לבתי החולים בפסח? אז כדי שלא יהיו לנו מעידות ושלא נצטרך כמובן, ראובן היקר לי מאוד, המשמש כמשגיח כשרות בימי חול וכאוטוריטה דתית בלתי מעורערת בשאר הימים, התייצב בשערי בית חולים עלום והדגיש מה חשוב באמת. רמז: לא החמץ, אבל הוא תמיד חמוד להפליא.
ונסיים בשיר. במהלך גאוני ואם יורשה לי, גם הגיוני, ביצעו חברי הקואליציה והאופוזיציה את גרסתם לשיר דיינו, בדיוק ברגע בו הניסיונות להמציא את ההגדה מחדש עלו בתוהו. את הוורסיה הזו הקדישו כולם לפעילות הענפה שלהם עבור אזרחי המדינה במאה הימים שחלפו מהפרצופים המעונבים והמתרגשים במליאה.
נראה לי שהבנתם את הציניות מבעד למילותיי – הפעילות המדוברת נותרה בינתיים רק תקווה כמוסה. אז האכזבה הקולקטיבית הזאת הסתכמה במילה אחת שהביאה עמה את כל הלך הרוח במשכן, ונכון מאוד, זה השלב שבו אתם צריכים לגלות אותה לבד, ולהרוויח את האפיקומן הזה ביושר. כדאי לכם. חג שמח, בשנה הבאה בירושלים הבנויה והמפולגת פחות.