אם התגעגעתם לימי הקורונה, הסדרה "זוהי אנגליה" שהגיעה לארץ מתחת לרדאר, תוריד אתכם מזה מהר מאוד. הסדרה מתיימרת לחשוף את מאחורי הקלעים של הממשל הבריטי וההתמודדות שלו עם היציאה מהאיחוד האירופי היישר לתוך מגיפה עולמית שכמותה לא נראה בדורנו. האם זה מצליח לעמוד בציפיות? למרבה הצער, לא.
בפרקים הראשונים, דמותו המורכבת של בוריס ג'ונסון וכמובן המבטא הבריטי יצליחו אולי לשאוב אתכם לתוך הסדרה, במחשבה כוזבת כי מדובר בז'אנר שנע בין "בית הקלפים" האמריקאי ל"פולישוק" הישראלי אך עד מהרה, ככל שדמותו של ג'ונסון הופכת הזויה יותר ויותר בעודו מצטט את שייקספיר כדרך לשמר אדישות אל מול המגיפה המתקרבת תיאלצו לחזות בשחזורים של תפקוד בתי החולים ובתי האבות בבריטניה באופן מלודרמטי וטרגי שקשה לשאתו כשלא מדובר באמת בסרט דוקומנטרי.
אם להיות מפרגנים, הדבר הטוב היחיד בסדרה הוא כנראה הפרק הראשון, בו אנו יכולים להתפעל מהשחקן האירי עטור השבחים קנת בראנה החתיך נכנס לנעליו של ג'ונסון ומצליח, על אף יופיו ,להיראות כמו ראש הממשלה לשעבר ולהעביר את הגישה הכאוטית וההזויה שלו בכל הקשור לניהול מדינה במשבר, מה שיגרום לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם.
הסרט מספק גם נתונים חשובים וחזקים, שיכולים לשמש טוב יותר לסדרה דוקומנטרית (לדוגמא "76 ימים" הסיני שיצא ב-2021) על הממשל הלקוי של ג'ונסון וכנראה עוד מנהיגים באותה תקופה.
על פי הנתונים המובאים בסרט, ג'ונסון, שמתפקד כראש ממשלה סחבק ספק מילואימניק שנותן כיפים לשרי ממשלתו וראש מנהל הבריאות בארצו כאילו הכל תותים בחוץ, פרסם למעשה נתונים שקריים על נתוני ההדבקה בארצו ועד שהכריז על סגר, נדבקו 1.5 מיליון איש בבריטניה זאת, למרות הפצרות מהצוות שלו (חבריו לממשל שנותנים לו כיפים חזרה במבט מבולבל), כאשר 95 אחוז מהנדבקים, נדבקו רק שבועיים לפני הסגר. כלומר, חיים רבים היו ניצלים אם הוא לא היה מתמהמה או עסוק בדחקות שייקספיריות. בסדרה ג'ונסון גם סופג ביקורת על מחסור חמור בציוד ובכוח וגרם לאנשים רבים לחזור בהם מהתמיכה בברקזיט. רק לבסוף כשהוא חלה בקורונה בעצמו הוא מסיר מעט מהשאננות והופך פאתטי להחריד ומעיק על נשמות הצופים. רחמים.
לסיכום, לא ברור אם מטרת הסדרה היא ביקורת על הממלכה הבריטית, נגיד, משהו בין "בית הקלפים" האמריקאית ל"פולישוק" הישראלי, ביקורת על הברקזיט, או ביקורת על ג'ונסון, שלרוב דווקא מהווה אתנחתא קומית בכל הסאגה ("אני מרגיש כמו מקולי קאלקין ב'שכחו אותי בבית' הוא אומר לחברי הצוות שלו כשהוא נדבק ואלפים מתים בארצו), או אולי ביקורת על אנגליה באופן כללי אך היא בהחלט מעוררת השראה עבור יוצרים ישראלים להרים את הכפפה ולעשות סוף סוף סרט דוקומנטרי על המחדלים מאחורי הקלעים של קברניטי ספינת הקורונה כאן בישראל כאן ועכשיו ולא 40 שנה אחרי (ראו "שעת נעילה").
זה יהיה לא נעים לצפייה, בדיוק כמו ש"זוהי אנגליה" תעורר בכם סימפטומים של קורונה, אבל רק כך אולי הצופה הישראלי יקבל הצצה אובייקטיבית שאינה שייכת לתוכניות תחקירים מוטים פוליטית אלא תהיה נאמנה לאמת, כולל שמות, נתונים ומספרים שיכולים להאיר כמה אירועים שאיש בכנסת או במעון ראש הממשלה באותו הזמן אולי לא רוצה להיזכר בהם זמן קצר אחרי שהתרחשו. אולי אני נאיבית, אבל מי יודע, תפתיעו אותי.