אם ב"חתונה ממבט ראשון" עסקינן, השבוע הראשון התאפיין במספר דילמות, אבל אם להסתכל על המשמעותית ביותר זוהי הדילמה שבין שתי הגישות במציאת זוגיות - הפכים נמשכים או דומה מושך דומה? מה מהשניים נכון יותר? עדיף יותר? מה מייצר ומנבא יותר הצלחה?
המשוכה העיקרית של משה ונעם תהיה פער הגילאים, חובת ההוכחה עליהם
דווקא בגלל הדמיון: האם הזיווג של עינב ורז ב"חתונמי" יתברר ככישלון?
הזוג הראשון עינב ורז מייצגים את הגישה שמדברת על "דומה מושך דומה". שניהם מאוד דומים באופי, שניהם בחרו לעסוק במקצוע שבא מתוך הלב ומשפיע, שניהם צריכים זמן כדי להיפתח ולהכיר, הקצב שלהם הוא יחסית איטי. הם דומים בהמון דברים, כמו בסבלנות, בביישנות, במבוכה, בערכים. שניהם מאוד ביישנים אך מאוד חברותיים, ויש לכל אחד מהם הרבה מאוד חברים. שניהם אוהבים מסיבות, במיוחד על גגות תל אביב ואפילו לשניהם יש את ריקוד הרובוט.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אז יהיו שיצקצקו ויגידו שבמשך הזמן יהיה להם משעמם אחד עם השני, וכל אחד יחכה שהשני ייזום ויקדם עניינים, וככה והם לא יתקדמו לשום מקום. זו היתה גם הדילמה שיעל הפסיכולוגית העלתה לדעתי, אך מסתבר דווקא שכשהקצב דומה וההיכרות היא איטית אצל שניהם, הם מבינים יותר אחד את השני, מקבלים ומכילים אחד את השני. אז אם ישאלו אותי, לדעתי, הזוגיות הזאת הולכת להצליח ובגדול. כל אדם מחפש להרגיש בתוך מערכת יחסים את תחושת הביטחון, את התחושה שהוא הגיע הביתה, את המקום בו כל אחד יכול להירגע, להיות נינוח, שהוא יוכל הוא להביא ולהביע את עצמו כמו שהוא. הרי תמיד, גם בדייטים, האינסטינקט הוא לחפש את המשותף והדומה, כך שזה גם דרכו של הטבע.
דבר נוסף וחשוב שגם עינב וגם רז מספרים, שבמערכות היחסים הקודמות שלהם הם בדרך כלל היו עם פרטנרים דומיננטיים, מובילים ויוזמים והנה, זה לא ממש הצליח. מצד שני כששניהם פחות או יותר באותו מקום רגשי, תחושת הביטחון עולה, אז אף אחד מהם לא לוקח יותר מדי מקום וגם לא מצטמצם ונבלע. באותה מידה אף אחד מהם. ובמקום כזה מרגישים שלא רק שלא ויתרנו על עצמנו, אלא אנחנו גם מביאים את מי שאנחנו בגרסה הטובה ביותר שלנו שאנחנו אוהבים, וזה מתכון מנצח לזוגיות.
לעומתם, נועם ומשה מייצגים יותר את הגישה השנייה, שמדברת על זה שהפכים נמשכים אחד לשני. יהיה מעניין לבחון את שתי הגישות, איזו נכונה יותר ואיזו גישה מתאימה לכל זוג. נועם ומשה מייצגים את הגישה שצריך להתאים הפכים, כבר מהרגע הראשון של המפגש, הפערים מתחילים להפריע לשניהם ואפילו למשפחות שלהם.
הוא עוסק באיטום גגות והיא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. הוא עבר ילדות וחיים מאוד מורכבים, גידל את עצמו לבד אצל סבתא, להורים שהיו מכורים לסמים. אכן ילדות קשה. לעומתו נועם בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, משפחה מאוד "אשכנזית אליטיסטית" בעיני המשפחה, שהרי הוא "מרוקו" בעיניהם. אוי ויי זמיר. היא בת 36 הוא בן 32, שגם לא הבנתי למה זה כל כך מפריע לו, אבל מהכל, באמת, מה שהכי מדאיג אותי זה מה שהולך לקרות לנועם.
היא הולכת להרגיש בתוך הקשר הזה, שוב פעם, המטפלת, הגואגת, המפנקת והמכילה. לא משנה כמה שהיא תנסה להילחם בזה. הרי במערכות היחסים הקודמות תמיד היא היתה זו שמכילה, זו שמבינה, מצטמצמת, מוותרת על עצמה וזו שמשקיעה יותר מידי. ועם חוסר הביטחון שלה, היא הולכת שוב להיות זאת שנמצאת עבור מישהו אחר. במקום כזה היא לא תוכל להביא את עצמה, היא לא תוכל להיות באמת לפרוח. תמיד המקום הבעייתי והמורכב של משה יתפוס מקום מרכזי והיא זו שתצטרך להיות זו שמבינה אותו. ולא ישאר הרבה מקום, הכלה וסבלנות כלפיה.
כבר מיד, מתחילים עם ביקורתיות, סטיגמות, ושיפוטיות מאוד גבוהים, גם מצד משה אבל גם מצד המשפחה של נועם, ובמקום כזה שמתחילים כבר עם ביקורת מצד המשפחות, לא באמת תוכל להיות שם צמיחה. יהיה צורך לעבוד מאוד קשה, כדי לשנות רושם ראשוני. המחקרים מראים שנדרשים עשרות פעמים כדי לשנות את הרושם הראשוני וצריכה להיות עבודה לא פשוטה בכלל.
אז כמו שהבנתם, לפי דעתי, לנועם ומשה הולך להיות מפח נפש ושוב שברון לב. אם מפריע לו שהוא בן 32 ונועם בת 36, אז מחר יפריע לו שהוא אוטם גגות פשוט והיא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית. או שהוא בא עם עבר מאוד מורכב וקשה והיא מגיעה ממשפחה חמה אוהבת ותומכת. אני צופה שם שברון לב. ובדרך יהיה מאוד לא פשוט, עם מאמץ רב, שיידרש מהם על מנת להקטין, לפחות בעיניהם, את הפערים הקיימים.
משה הוא מעין חתול רחוב, ולמרות הכל, הוא למד להצליח, יש בו המון אומץ והמון חוכמת חיים. אם זו הייתי אני בצוות, הייתי מציעה דווקא למצוא לו גם סוג של חתולת רחוב שעברה אולי דבר אחד או שניים בחיים. לא חובה בדיוק אותו דבר אבל מישהי שהתגברה על קשיים, וגם הצליחה, כדי שגם באמת תהיה להם שפה משותפת, שאף אחד מהם לא ירגיש יותר או פחות מהשני, שהם ירגישו בנוח להיות מי שהם, שהם יבינו אחד את השני כי זה מה שגם משה מבקש. מישהי שתבין אותו אבל לא מהמקום הטיפולי.
נועם ממש לא צריכה להיות לדעתי עם מישהו שהיא תרגיש איתו שצריך ללכת על ביצים כדי להיזהר לא להכביד עליו, לא להקשות עליו ולא לפגוע בו. זה מלכתחילה מקום לא בריא ואפילו מזיק לה. שוב באוטומט שלה, היא תצמצם את עצמה, תתאמץ ותשקיע מידי, רק כדי שירצו אותה ויאהבו אותה כמו שהיא. המשפחה שלה היא מאוד ביקורתית וסביר להניח שגם בכל הילדות שלה היא קיבלה הרבה ביקורת. היא צריכה להיות מקום שיעצים אותה, שיאפשר לה לגדול אותה, שיפרגן לה, שיאהב אותה בדיוק כמו שהיא ולא יצפה ממנה להיות שום דבר מעבר למי שהיא. מקצועית ואישית, אני ממש לא חושבת כמו יעל. אני לא מסכימה איתה ואני ממש חושבת שכל אחד מהם צריך להיות עם אדם שיוכל לעזור לו להביא ולהביע את עצמו כמו שהוא בגרסה הטובה ביותר שלו.
אז איפה הניגודים יכולים כן להוות יתרון? במקום ששני הצדדים מרגישים מצויין עם מי שהם והם לא רוצים להיות משהו הפוך מזה ןאם הם יהיו עם מישהו שהוא הפוך מהם, זה לא יאיים עליהם, ולא ידרוש מהם להיות שום דבר אחר. זה לא כמו שלמשל זה ידרוש מרז או מעינה להגביר את הקצב, מה שעלול להוביל לעשות דברים מוקדמים להם. וזה גם לא ידרוש ממשה לצמצם את עצמו כדי שנועם לא תתבטל. זה גם לא ידרוש ממנה להיות שוב פעם המבינה, המכילה והמטפלת גם בבית. ולא לצמצם אותם אז להפך, אם למשל אחד דומיננטי והשני פסיבי וממש לא בא לו עוד מישהו שיתנגש מולו, קשר כזה יהיה מעולה. ניגודיות כזאת תהיה מנצחת, כך שזה מאוד תלוי באילו אנשים ובאיזה זוג מדובר.
אילנית קורן, מאמנת ומטפלת למציאת ויצירת זוגיות מאושרת.