השחקנית האוסטרלית אנני שפירו לא הייתה יכולה לדמיין שהתפקיד הגדול הראשון שלה יהיה דווקא בסדרה הישראלית “שמיים אדומים" (רשת 13), שעוסקת במחלוקת פוליטית עקובה מדם שרחוקה ממנה, פיזית ונפשית. בסדרה, שנוצרה על ידי רון לשם, דניאל שנער, דניאל אמסל ועמית כהן, יחד עם הבמאי אלון זינגמן, שפירו מגלמת את דמותה של ג’ני, צלמת עיתונות שחולמת להיות עיתונאית מלחמות וצוללת למציאות הכואבת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
“זו סדרה על ההשפעות של המלחמה, ברמות המאקרו והמיקרו", היא אומרת בראיון שנערך עמה עם הגעתה לישראל לרגל השקת הסדרה. "אנחנו רואים כיצד המלחמה משפיעה על שני הצדדים, ועל שלושת הגיבורים הראשיים (היא מככבת בה לצד מאור שוויצר ואמיר חורי – ק"ב), בזמן האינתיפאדה השנייה. כשהמלחמה מכה, יש לה השלכות חמורות על מערכות היחסים שלהם. למעשה זו סדרה על איך מלחמה מפרידה בין אנשים".
את מגלמת דמות שמחפשת מלחמות. איך התחברת אליה?
“ג’ני מייצגת את נקודת המבט החיצונית בקונפליקט הזה, מישהי שמנסה להבין מה קורה, אבל אין לה את הניסיון. היא רוצה להביא את האמת, האמת חשובה לה. אני חושבת שיש הרבה דמיון בין עבודת המשחק לעבודת העיתונות: העבודה היא בסופו של דבר לספר סיפור, ובזה נאחזתי. כשחקנית יש תמיד את הדמות, אותך ואת החלק שחופף ביניכן. החלק שהתחברתי אליו הוא הסיבה שבגללה היא בחרה את הקריירה - אני חושבת שהיא ראתה את הניואנסים בזה. כחלק מהעבודה עליה היה חשוב לי לשמוע סיפורים אישיים של אנשים ולהבין מנקודת מבט חיצונית את החיים כאן, אז היא ואני גילינו את המצב כאן בו זמנית".
כאוסטרלית, איך את מרגישה להיכנס לסיפור כל כך ישראלי?
“בגלל שזו לא חוויה אישית שלי, אין לי דעות אישיות, כי לא חייתי כאן. זה היה מורכב לשמוע סיפורים של אנשים, היו סיפורים מאוד עמוקים על התקופה ההיא והמקום הזה, ועד היום זה מאוד מתוח, וזה שונה מאוד מהדרך שבה גדלתי באוסטרליה. אני מקשיבה לאנשים ומנסה לא להיות שיפוטית כלפי מה שיש להם להגיד".
איך היה לעבוד עם מאור שוויצר ואמיר חורי?
“כולם היו מדהימים. הם עבדו ברמה גבוהה. הרגשתי שמאוד תמכו בי וזו הייתה עבודת צוות אמיתית".
איזו חוויה הכי זכורה לך מהצילומים?
“מאוד התרגשתי ביום הראשון של הצילומים, ולא הצלחתי להפסיק לרעוד. הייתי צריכה להאכיל את מאור בפסטה, ובגלל שלא הצלחתי להפסיק לרעוד, כל הפסטה נשפכה עליו, והוא זרם על זה. הרגשתי שאני במשפחה, פגשתי אנשים מדהימים".
איך את מרגישה עם זה שבקרוב תהיי יותר מוכרת בישראל מאשר באוסטרליה?
“אני עוד לא יודעת. כשאתה מקבל עבודה בכל מקום, זה דבר נהדר, וכשיש לי הזדמנות לעבוד על דמות נשית חזקה - זו הזדמנות שאני רוצה לקחת".
להתמלא באנרגיה
כשהאינתיפאדה השנייה פרצה בישראל בשנת 2000, שפירו הייתה פעוטה בת 3 במדינת ויקטוריה באוסטרליה. “גדלתי עם שלושה אחים גדולים ממני, שאני אוהבת ומעריצה", היא מספרת. “אנחנו די קרובים בגיל, שנתיים בין אח לאח, אז הייתי בת מזל. עשינו ביחד הרבה ספורט, בעיקר כדורסל. אמא שלי עזרה לפתוח קבוצת כדורסל מקומית בבית הספר היסודי שלנו. הורינו עודדו אותנו להיות עצמנו, ולכן הילדות שלי היא משהו שאני מסתכלת עליו בהודיה. יש לנו משק משפחתי קטן בחווה, כך שמגיל צעיר למדנו לגדל ירקות, לרכוב על אופנועים ולטפל בחיות. זה היה די אידילי. החווה היא מקום שאני מרגישה בו מאושרת והולכת אליו כדי להתמלא באנרגיה".
בילדותה היא חלמה להיות רקדנית מפורסמת, אך בעקבות פציעה פנתה לאהבתה השנייה - משחק - ולמדה בבית ספר למשחק במלבורן. “למדתי בלט, ג’אז, ריקוד מודרני", היא מספרת. “אהבתי את כל הסגנונות, אבל מודרני היה האהוב עליי כי הוא עורר הרבה יצירתיות. זה היה בהחלט משהו שחשבתי עליו כקריירה. אהבתי כוריאוגרפיה בפרט, כנראה כי היה בזה רכיב גדול של לספר סיפור. בהמשך פיתחתי פציעה באגן".
"אין לי באמת ‘מתג כיבוי’ לדברים שאני אוהבת. זו ברכה וקללה, במיוחד כשמדובר בלרקוד. המשכתי לדחוף את הגוף שלי אפילו כשזה היה כרוך בלהפעיל מאמץ בצורה לא בריאה. זה בסופו של דבר הוביל לפגיעה. קיבלתי מהרופאים אולטימטום: או ניתוח בירכיים או לעצור את האימונים האינטנסיביים של 50 שעות שבועיות. זה מה שגרם לי ללכת למשחק. כיום, למרות שאני כבר לא רוקדת באופן מקצועי, זה עדיין משהו שהנשמה שלי זקוקה לו. זו בהחלט צורה של מדיטציה בשבילי".
מה הרגשת באותה תקופה של הפציעה?
“בדרך מוזרה הוקל לי, כי התקופה הזו סיפקה לי את הזמן לשבת עם המחשבות שלי ולהבין מה אני רוצה לעשות. תמיד רציתי לספר סיפורים בצורה אחרת, כך שהפציעה הייתה ברכה באופן כלשהו. הייתי שבורת לב כשזה קרה, אבל אני מאמינה שהכל קורה מסיבה מסוימת, וזה בהחלט פתח דלתות חדשות בחיי. החלטתי לגשת לבית ספר למשחק, ולא סיפרתי לאף אחד. המשפחה שלי הופתעה. הייתי בת 20 כשהתחלתי ללמוד משחק".
המשפחה שלך תמכה בבחירה הזו?
“המשפחה שלי לא באה מעולם האמנות, אבל גדלתי במשפחה שעזרה לי במה שרציתי. אני שמחה על כך שהמשפחה שלי תמכה בזה".
חלמת שאת התפקיד הראשון שלך תעשי דווקא בישראל?
“לא. לא היה לי חלום לגבי איפה יצולם התפקיד הראשון שלי. אני מאוד שמחה כי פגשתי אנשים מדהימים".
הכרת יוצרים ישראלים לפני שהגעת לכאן?
“ראיתי את הסדרה ‘שטיסל’ לפני שהגעתי לכאן. הידיעה שתהיה לי הזדמנות לעבוד עם אלון (הבמאי אלון זינגמן – ק"ב) הייתה מרגשת. נפגשתי עם כל כך הרבה אנשים יצירתיים כאן, גם מול המצלמה וגם מאחוריה, ויש הרבה יותר אנשים שאני מעריכה מאוד את עבודתם".
איך הגעת לתפקיד?
“האודישן הגיע מהסוכן שלי. שלחתי סרטון וידיאו, ואחרי שלושה ימים התקשרו אליי, ואחרי שבוע כבר הייתי על מטוס בדרך לישראל. זה היה מהיר ומרגש. לא יכולתי להאמין שקיבלתי תפקיד ראשי, בטח שבמדינה שאני לא מכירה. התרגשתי המון כשבאתי לכאן. לא הייתי מחוץ לאוסטרליה הרבה שנים, אז זה היה גם מותח ומורט עצבים".
מה ידעת על ישראל לפני?
“ידעתי שירושלים היא מקום מאוד חשוב. מאוד התרגשתי לראות את ירושלים אחרי כל הסיפורים ששמעתי עליה כילדה".
מה הכי אהבת בישראל?
“את האנשים. תפקיד ראשי בחו"ל היה רעיון מאיים, אבל אני כל כך אסירת תודה על כך. ברגע שנחתי התקבלתי בברכה, בזרועות פתוחות, ותמיד הרגשתי מחוברת על ידי הצוות. ביום הצילומים האחרון שלי רציתי להגיד כמה מילות תודה, ובקושי יכולתי לדבר ולהודות לכל מי שעבד על היצירה הנפלאה הזו, כי לא יכולתי להפסיק לבכות מאהבה ומהערכה. האהבה שיש לי עבור כל אדם שפגשתי כאן תישאר איתי לכל החיים. הייתי כל כך אסירת תודה להגיע להקרנת הבכורה בתל אביב. לראות את כולם שוב בהחלט מילא את הלב שלי".
חששת להגיע לישראל?
“לא. התרגשתי להגיע למקום חדש, לפגוש אנשים חדשים. חששתי להיכנס לסט, למרות שכולם דאגו לי ודיברו באנגלית. לא ידעתי איך זה יהיה, אבל זו הייתה חוויה מרגשת".
הדרך תיפתח
לאחרונה הצטלמה שפירו לעוד תפקיד גדול בפיילוט עבור FX Productions, שצולם במקסיקו ומוגדר כ"סאגה אפית שחושפת את האמיתות האפלות על מלחמת 50 השנים הכושלת של אמריקה בסמים". שפירו מגלמת בו את נורה היידן, מתבגרת עייפה שהופכת לשפחת מין. “אני מאוד אסירת תודה על ההזדמנויות השונות שאני נחשפת אליהן לחיות ולגור בתרבויות שונות", היא אומרת.
מה החלום שלך כשחקנית?
“אני רוצה לגלם נשים חזקות, דמויות עם פגמים שיש להן כמות עצומה של יושרה, הן תמיד המקום שאליו הלב שלי ירצה ללכת. השנתיים האחרונות היו סוריאליסטיות עבורי, קיבלתי את ההזדמנות ואת האמון כדי לגלם נשים שאני מעריצה, ולהיות כלי שדרכו הן מספרות את סיפורן. אני בטוחה שהדרך תיפתח בפניי. בינתיים אני אסירת תודה על המקום שבו אני נמצאת".