אחרי שידור הסרט של אביב גפן "אבא סיפור" בערוץ 12, קראתי תגובות ברשת והשתוממתי מהרשעות שהן ביטאו כלפי הזמר והיוצר המחונן. גם אם סגנונו ותוכן שיריו לא קולעים לטעמם של כותבים שידם קלה על המקלדת, או שקולו לא מספיק ערב לאוזניהם, איך אפשר להתעלם מכמויות השירים שאביב כתב והלחין, ומהעובדה שהופעותיו מילאו אולמות עד אפס מקום?
״מבוסס על ערימת שקרים״: סדרה לא קלה לצפייה שדורשת הרבה סבלנות
"האלמנות של ימי חמישי": סדרה שונה וחביבה שמומלץ לראות
כמובן שבגלל רוח התקופה הקיימת היום בארץ, הספוגה בשנאה הדדית בין חלקי העם השונים, כמה מהמגיבים תקפו את אביב רק על שמאלניותו וקראו לו "המשתמט" משירות צבאי. בנוסף, המגיבים הזכירו לו את בוגדנותו כאשר בעבר ניסה את מזלו באירופה ובראיונות שהעניק שם, השמיץ את ישראל ואת הכיבוש.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
אני מודה שאני לא אוהדת שרופה של אביב גפן כזמר, על אף שאני מעריכה את כשרונו, ולכן לא ממש עקבתי אחרי הקריירה שלו בארץ או מחוצה לה, וייתכן שאף הייתי מוצאת טעם לפגם אילו ידעתי שהוא מכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו בארצות נכר.
אולם הייתי סולחת לו אחרי צפייה בסרט שהפיק, שהיה עשוי בטוב טעם, בעדינות ורגישות, על אף הביקורת על אביו, אותו תיאר כנרקיסיסט שדאג יותר להצלחתו האישית כאמן, מאשר לבנו. "תמיד היו שדים בינינו, והאהבה היתה עצובה". מתאר אביב את מערכת היחסים שלו עם האבא האייקוני, ומוסיף את הדימוי, ש"אותה אהבה ניתנה בפירורים, שגם הם מספיקים, כאשר אנחנו רעבים", דימוי שמצביע על כך שהבן הולך בעקבות האב המשורר והסופר.
צפיתי בסרט ברגשות מעורבים. מצד אחד הייתי מסוקרנת לגלות סודות משפחתיים שלא שמענו עליהם עד היום, כי כך הבטיחו הפרומואים. מצד שני חשבתי שלא אופתע אם שוב נשמע סיפור על ילדות עשוקה חשוכת אהבה שעיצבה את אישיותו של אביב, על מנת ליצור אפקט דרמטי. אף פעם לא שמעתי אמן שיספר שחדוות היצירה שלו הושפעה מחיים בקן משפחתי חם ומחבק, רווי בצהלות שמחה ואושר. כי למי אכפת שהחיים תמיד חייכו אליך? תן לנו סיפור טראגי ומטלטל כדי שנוכל להזדהות, כי גם החיים שלנו הם לא צפיחית בדבש.
ככל שארכו הדקות, נשביתי בסיפור שאביב רקם בעדינות שובת לב, על אף שלא חסך ביקורת מיהונתן, שלא מילא תפקידו כאב ולא עמד לצידו ברגעי משבר. המרואיינים שבחר אביב לסרט, הם לא סתם אנשים מהשורה, אלא קליברים רציניים כמו שלום חנוך, דויד ברוזה, יאיר לפיד וליאור דיין, אנשי רוח ומילים שידעו לשזור לתוך הסיפור כמה אמירות מעניינות, כמו זו של ליאור דיין, קרוב המשפחה, שחשב שאם יהונתן היה אבא נורמטיבי, לא בטוח שבנו אביב היה הופך לאמן יוצר כה מוכשר, כי חסכים קשים יוצרים עומק מחשבה, או במילים אחרות, אמנים חייבים להתייסר על מנת ליצור.
אמירה אחרת שהפתיעה אותנו, כשם שהפתיעה את אביב, הייתה זו של חבר קרוב של יהונתן, שחשף בפני אביב שיהונתן, אחרי מריבה עם בנו, לא היה ישן בלילות ולפעמים מצוקתו אפילו הסתיימה בדמעות. הדבר מעיד שלמרות הכל, היה שם אבא אוהב שנתן כל מה שיכל, בהתחשב בנסיבות חיים בהן חווה טרגדיות בחיק משפחתו ובהיותו הלום קרב, פוסט טראומה קשה שנותרה מהצבא שרק היום בזכות אותם הלומי קרב שמשמיעים את קולם, אנחנו יותר ויותר מבינים את עוצמתה ופגיעתה. אותו חבר חשף פרט מפתיע נוסף, שבעצם אביו קינא בהצלחת בנו. אמירה שגם נורית, אימו של אביב הסכימה איתה. "כמובן שאביך קינא בך, כי הייתם כל כך דומים".
אהבתי את מערכת היחסים הפתוחה והכנה בין אביב ואמו, שתוך כדי עקיצות הדדיות, ידעו לצחוק על עצמם ולהיאחז בהומור כקרש הצלה, גם כשנאמרו דברים קשים וכואבים, ולבסוף לסיים בחיבוק אוהב. אביב גפן יצר מסמך אנושי ואותנטי, ואולי זה סימן לבאות, כשיום אחד הוא יעשה הסבה מקצועית ויהפוך לבימאי או מחזאי.
אולם בדבר אחד הטלתי ספק. קשה לי להאמין שגפן היה מוכן לוותר על כל השירים וההצלחות שלו, ובלבד לגדול בצילו של אבא נורמטיבי, כפי שסיפר לליאור דיין. בסופו של יום, בזכות ההצלחה שהאירה לו פנים כאמן בפני עצמו, אך בל נשכח, גם בזכות אביו המטאור בעולם התרבות הישראלי, שפרסומו גם עזר לבנו להתפרסם יותר בנקל, אביב יכול היום ליהנות מחיי נוחות ורווחה. מי יוותר על כל הטוב הזה?