דנה וייס ביצירה טלוויזיונית יוצאת מן הכלל, לטעמי אחת הכתבות הטובות ביותר שנראו במהדורת החדשות, שאלה את תחיה ומנחם הורוביץ למה לא חשפו עד היום את הסיפור המשפחתי על בנם חגי האוטיסט שסובל מתפקוד נמוך. תחיה הסבירה את הסיבות והן החשש שיראו אותם מתקרבנים כמו גם החשש שיחשבו שיש צורך לרכב על הפרסום. דנה וייס תהתה בקול, "את באמת חושבת שמישהו יכול לחשוב כזה דבר?", השיבה תחיה "מזה מאוד חששנו", ומנחם הוסיף "כשאתה רואה ראיון עיתונאי ואתה שואל מה קרה שפתאום האיש הזה מתראיין".

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

מודה שגם בראשי עלו אותן שאלות שדנה וייס התפלאה לגביהן שהן בכלל קיימות במקרים כאלה. ולא ממקום ביקורתי או חטטני, באמת שניסיתי להבין למה דווקא עכשיו, בטוח יש טריגר, מה הסיבה, וכן, גם פרסום, זאת אופציה שחלפה במחשבותיי כמי שיודעת איך התעשייה הזאת עובדת. והעובדה שתחיה ומנחם העלו את זה על השולחן הם בעצם ניטרלו כל ספק או תהייה שהייתה לי ואני מניחה שגם לצופים אחרים.

הראיון היה אותנטי, כן, אמיתי, שמציג קושי של משפחה, אבל לא קושי של מסכנות והתקרבנות, אלא קושי שהוא אתגר עבור המשפחה המקסימה הזאת שכבשה את ליבי בין רגע בכתבה. "אל תבלבלו את המוח, זה לא מתנה, זה תיק, אנחנו סובלים, החיים שלנו מהבוקר עד הלילה זה סביב חגי", הטיחה תחיה את המציאות בפנים, ככה כמו שהיא, בלי פילטרים, נקייה מנרטיב אופטימי אבל גם עם התיק הזה אין ברירה אז מתמודדים, כי אלו החיים, חיים של הישרדות, חיים שחזקים מאיתנו.

היו לא מעט רגעים כ"כ עוצמתיים בכתבה אמש שהרצתי לאחור, לצפות ולחוות אותם שוב, כמובן אותם רגעים קסומים ומרגשים שהאיש המתוק הזה שמככב לנו שנים על המסך, נשבר, נשבר ובכה, ונכנס לליבי. ולא מנחם היקר, לא מתוך רחמים, אלא מתוך הערצה על הרגישות הגדולה שלך, על הלב העצום, על היכולת והאומץ להיחשף ככה. על המסירות המשפחתית ואהבת העיר שלך קרית שמונה, והחשש שלא תחזור להיות אותה קרית שמונה של אחרי המלחמה. 

החשש הכי גדול של מנחם היה שעכשיו יסתכלו עליו אחרת, "אנשים רואים עכשיו את הבת שלי בוכה בטלוויזיה, הם לא מבינים, אנשים רואים אותנו ברחוב ומאוד שמחים לראות אותנו ופתאום הם יראו משהו אחר". הוא צודק לגמרי, מי שצפה בכתבה יראה משהו אחר, אבל לא המשהו האחר שממנו הוא חשש, אף אחד לא ירחם, ואף אחד לא יחשוב שהוא זקוק לעזרה, אלא יראו את הנשמה והאנושית היפה שמסתתרת מאחורי הדמות הטלוויזיונית שהורגלנו לראות שנים על המסך וכעת קיבלה נופך אנושי אחר.

רגע חזק נוסף נצרב לי מאותו ראיון, כשהעלו את הדילמות שחווים הורים לילד אוטיסט, שגרם לי בעצמי, כמי שהנושא פחות נוגע אליה, להתלבט מה הייתי עושה במקומם. ואני מדברת על אותה דילמה כשמנחם סיפר שכשיש אזעקה בקרית שמונה, עיר מגורם, ויש להם 15 שניות להספיק להגיע למרחב מוגן, וההתלבטות האם להישאר עם חגי בחדר, כי אין סיכוי שיצליחו להביא אותו בזמן כה קצר, או האם להגן על עצמם ולרוץ למרחב מוגן. כמה אומץ נדרש לחשוף על המסך שזאת דילמה שחולפת בראשם, הרי כל הורה היה ישר רץ ומספר על המסך, שאין פה דילמה,  ברור שאני נשאר עם הילד, החיים שלי לא חשובים.

מנחם ותחיה הורוביץ (צילום: צילום מסך חדשות 12)
מנחם ותחיה הורוביץ (צילום: צילום מסך חדשות 12)

והזוג המרגש הזה, העלה דילמות שכן חולפות בראשם של אנשים שאין להם אומץ לחשוף אותם בפומבי. ואצל תחיה ומנחם ברור שהילד נמצא במקום ראשון, חזר על זה מנחם שוב ושוב ושיתף שהסבל שלהם לא משנה, הסבל של הילד הוא שקשה להם.

מנחם גם העלה עוד סוגיה כואבת ואמר שאנשים מהסוג הזה לא נמצאים בסדרי העדיפויות של מקבלי ההחלטות, אז מי ידאג להם כשהם לא יהיו כאן.

הסיפור של תחיה ומנחם הורוביץ הוא סיפורן של אלפי משפחות בישראל שנאלצות להתמודד מדי יום עם דילמות ושאלות, סיפור על קושי, על חיים מורכבים, על גבורה אמיתית של הורים מסורים ומשפחה עוטפת שמקריבה את חייה למען יקירם. מנחם ותחיה הצליחו לגרום לצופים להתאהב במשפחתם המקסימה, תודה להם שפתחו את סיפור המשפחה האישי שלהם, ותודה לך דנה וייס על כתבה רגישה, וכל כך מדויקת ונכונה.