"יום אחד", נטפליקס
איך אתה מסוגל לצפות בטלנובלה הזאת, זעקה חברתי נאווה, כשסיפרתי לה שאני צופה ב"יום אחד". ובכן נאווה צודקת ולא צודקת גם יחד. “יום אחד" היא אכן טלנובלה, נוטפת דמעות, אבל בו בזמן גם סדרה לגמרי לא רעה שלא גורמת לצופה - מרבית הזמן - להתפתל על הכורסה או להתבייש בכך שהיא מופיעה אצלו על המסך.
דקסטר מייהו, בן עשירים מיוחס, פוגש את אמה מורלי, לא עשירה ולא מיוחסת, ב־15 ביולי 1988, במסיבת סיום לימודיהם בקולג'. הם מגיעים למיטתה של אמה, מסיימים את הלילה ללא סקס, ומחליטים שמכאן ואילך יהיו חברים. כמו בפורמטים שכבר ראינו בעבר (וגם בסרט שנוצר על פי הספר “יום אחד" בשנת 2009), הסדרה לפחות אמורה לחזור אל שניהם ב־15 ביולי בשנים הבאות, אם כי, חשוב לציין, מלבד כתובית מתגלגלת המדווחת על שנת המפגש הנוכחית שלהם, לא נראה בהם כל הבדל. הם אינם מזדקנים, שיבה אינה זורקת בשערם, דקסטר אינו מגדל כרס קטנטנה - כמו שהצטרפו לעולמנו צחים וברים כך הם עוזבים אותו במשך השנים כשאנחנו מכבים את הטלוויזיה אחרי עוד פרק.
אנחנו אמורים להכיר אותם טוב יותר במהלך הזמן - בכל זאת, שיבה או לא, השנים חולפות. ההשתנות כמעט ואינה מתרחשת, וכשהיא מתרחשת היא צפויה לגמרי. אמה, חדת לשון, אקטיביסטית, מחפשת את עצמה בתחום האומנותי, בסוף מוצאת. דקסטר החתיך הופך למנחה טלוויזיה, מאבד את עצמו בחיי הזוהר, צונח ומשאיר לצופה את הניחוש מתי ייצא מזה ויעלה על דרך הישר. אני הימרתי עם עצמי על שלושה פרקים. נדמה לי שצדקתי.
14 פרקים מונה הסדרה שכל אחד מהם ברוטו, כולל כותרות, נמשך חצי שעה, ועל כך מגיע ליוצריה כיפאק היי. לא חובה להזיע 50 דקות על פרק ולסיים אותו מותש לגמרי. חצי שעה זה כמעט חטיף, מפגש קצר עם אמה ודקסטר ואפשר לעבור בלי ייסורי מצפון לצפות בספורט או לסיים את השניצל שנשאר משבת. מה שהינו על גבול הבלתי הנסבל ולא פעם הייתי על סף הפסקת הצפייה הוא אלמנט הטלנובלה (כפי שניסחה חברתי נאווה) החוזר על עצמו. אף פעם, לגמרי מעולם, לא צפיתי בסדרה שבה שני גיבוריה מסתובבים כל כך הרבה פעמים סביב הזנב של עצמם. האהבה המקננת בלבם זה לזו וזו לזה ברורה מרגע המפגש הראשון בשנת 1988. מכאן ואילך הם מתקרבים אחד לשני ומתרחקים. מתקרבים לממש את אהבתם ומתרחקים. כל צוות שופטים אובייקטיבי יסכים שפעמיים לגעת ולברוח זה מספיק. נגיד, בנדיבות וברוחב לב, ארבע פעמים הם מקרבים את שפתותיהם לנשיקה, נגיד בחמישים אחוזי הצלחה, ושוב מתרחקים.
פעם אחת, אם נכונים הרישומים שערכתי במחברתי, הם מגיעים גם לסקס מלא ושוב מתרחקים. כל התקרבות וכל פרידה נוספות מלוות בשפע מבטים עצובים המשאירים רושם כאילו יש ליוצרי הסדרה מחסן ענק של כאלו, ובכל פרק נשלחת מלגזה לשלוף חצי טונה מבט עגום. ומכיוון שאמה ודקסטר אינם שחקנים רבי־הבעה, החזרה שוב ושוב על סצינת הפרידה הופכת לזהה, והצופה המותש עשוי לשאול את עצמו מדוע, לטובת הציבור, לא הוקדש פרק אחד כולו לפרידות, חזרות והבעות עגומות ובשאר הפרקים אפשר פשוט לשבת ליהנות מהסדרה ללא הפרעה.
לחזרה הבלתי פוסקת יש תוצאת לוואי נוספת והיא התמשכותה של הסדרה לאורך 14 פרקים. “יום אחד" לא שווה 14 פרקים. בעצם קשה למצוא היום סדרה - מלבד טלנובלה נטו - המתמשכת בעונה אחת על פני כל כך הרבה פרקים. אפשר היה לסגור את “יום אחד" גם על חצי מהפרקים, ודבר לא היה נגרע ממנה. אפילו פחות מחצי. או אולי לתת אותה למפיקים אמריקאים. כבר עשו "יום אחד"ים כאלה אצלם. הם היו יודעים לסגור את הסדרה החביבה והלגמרי לא רעה הזאת בזמן.