"פגישה עם רוני קובן", עם ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, כאן 11, מוצ"ש, 30.3
בתופים ובמצילתיים קיבל רוני קובן את דיסטל אטבריאן לשיחה “מיוחדת", כפי שהוגדרה בידי אנשי הערוץ. את הקיר כולו כיסתה כרזה גדולה ועליה נתלו תמונות וקטעי עיתונות המספרים על פועלה של חברת הכנסת המיוחדת. קובן הנרגש ביקש מדיסטל לבחור תמונה אחת הקרובה ללבה, ודיסטל בחרה, סורפרייז סורפרייז, בתמונה של הוריה לצד הוריו של שמש העמים, נסיך השחקים והאדמה, הקיסר שהאל ינצור אותו בנימין נתניהו. אם הייתה שאלה לאן מועדות פניה של דיסטל בחצי השעה הקרובה, היא נענתה באותו רגע.
מזלה המוזר של דיסטל שדווקא בחלקה נופלים האירועים המשונים בתולדות המפלגה. דווקא אותה דחפו עוזרי ראש הממשלה למרפסת ונעלו אותה שם. דווקא היא, מכל הפרלמנט הישראלי כולו, לא זכתה לקבל את המוצר הנדיר הקרוי “מדפסת". אז בסופו של דבר החליטה שאין ביכולתה לשאת את ההשפלות הללו, ואחרי 7 באוקטובר קמה והתפטרה. חטאנו, עווינו, פשענו כלפי העם, הודיעה - כמובן מלבד שמש העמים בנימין נתניהו. רק הוא יכול להנהיג את הארץ הזאת.
עכשיו, הודיעה דיסטל לקובן, היא עובדת על אחדות העם. זה הדבר היחיד שמעניין אותה כרגע. רק אם נתאחד, היא אומרת בהתלהבות אופיינית, נדע לנצח. תהרגו אותי אם אני מבין מהי אותה “אחדות" שתובעים ממני כל הזמן. שכל הרחוב יקנה אוטו ירוק? שנאכל את אותו חומוס? שנרוץ בהמונינו לביתו של נתניהו ונסייע בתיקון הבריכה? בטוויטר של גלית, אגב, איפה שאין מצלמות טלוויזיה ורוני קובן נחמד, היא עובדת חזק על פיזור אהבה ואחדות, מלבד כמובן לאחים לנשק ולאזרחיה הערבים של הארץ. רק לקרוא את כתביה נוטפי הדבש של האוהבת ולרוץ ולנשק כל אדם ברחוב.
בכל כנסת וכנסת, בניגוד לשאר המפלגות, מפרישה הליכוד מספר מקומות בכנסת לחבריה ה־איך נאמר, פחות קונבנציונליים, שקרוב לוודאי יזכו לדמות ב"ארץ נהדרת". בכנסת הנוכחית למשל אפשר למנות, נגיד, את אמסלם, ואטורי, גוטליב ודיסטל, ויסלחו לי האחרים שאותם שכחתי. לגוטליב הרועשת מכולם אפשר דווקא לרחוש חיבה מסוימת. יש בה איזושהי אותנטיות, וגם אם זו יוצאת מפיה בצרחות, עדיין אי אפשר להחמיץ את האומץ. אם נתניהו בא לגוטליב לא טוב, היא תפתח עליו בלי היסוס ובלי לחשוב על תפקיד או על הקדנציה הבאה.
בפיה של דיסטל המסר חשוב פחות. הדרמה משחקת אצלה תפקיד חשוב יותר. דיסטל היא נרקומנית של דרמה. השילוב בין פיה המתנסח היטב, לידיים מתנופפות כטחנת רוח, לקול רועם עולה ויורד, מייצר לאוזניה מיצג ערב ואהוב. לפרקים היא מוסיפה דמעה או שתיים לפרוט על עוד מיתר בלבו של הצופה. שתיים או שלוש פעמים במהלך השיחה עם קובן היא הטתה את ראשה הצדה, גרונה נשנק ודמעה אחת זלגה. קובן מחה דמעה, בבית אני מחיתי דמעה, אבל למרבה המזל דיסטל התאוששה במהירות ודהרה הלאה אל הדרמה הבאה.
בסך הכל, לאורך הפגישה, דיסטל לא אמרה כלום. אולי כפוליטיקאית היא צריכה להיזהר. אולי, ואישית אני נוטה לחשוב כך, אולי פשוט כי אין לה מה לומר, ובכך אגב היא לא שונה ממרבית חבריה לעבודה, ומדגימה בכך את אחת מחולשות שיטת הממשל שלנו. משפט אחד שאמרה משך בכל זאת את תשומת לבי: “רק נתניהו יכול להנהיג את הארץ הזאת". נשגב מבינתי, ובלי להיכנס לפערי דעות פוליטיים, כיצד יש עדיין הנצמדים בעווית לראש הממשלה הנוכחי. אלפי הרוגים ופצועים, 134 חטופים נמקים במחילות עזה, חבלי ארץ בדרום ובצפון נטושים והרוסים, מוחות בורחים בהמוניהם, תור לרופא מומחה רק בעוד חצי שנה ועוד כהנה רעות חולות, ועדיין, לפי דיסטל, מכל תשעת המיליונים החיים כאן, רק אחד בודד בורך ביכולות להנהיג את הארץ. באמת, גלית?