אמש (חמישי) רץ הפרומו לכתבה ששודרה במהדורת חדשות 12 של מיכל פעילן תחת הכותרת "החטופה שהמחבל התאהב בה", על המחבל הנפשע שהתאהב בחטופה נגה וייס בשבי חמאס, הביא לה טבעת וביקש את ידה מאימה החטופה, כשהוא מבטיח לה שבשעה ששאר החטופים ישתחררו היא תישאר תינשא לו ותלד את ילדיו.
בערוץ 12 הפכו את קרן מרציאנו למומחית להכל, ולא ברור על סמך מה
"המחבל שהתאהב בחטופה": הפרומו הגנוז של חדשות 12 שעורר סערה
הדבר נשמע כמו פרומו לסדרת דרמה רומנטית חדשה בקשת. הייתי מציעה את הכותרת "בזמן שנחטפת" - יותר קליט ומזכיר לנו סרטי קומדיה הוליוודית.
אלא שהכותרת הצליחה לעורר סערה גדולה ברשת. חברת החדשות זכתה לביקורות נוקבות על הניסיון שלהם לנרמל את החטיפה ולעשות רומנטיזציה לטרוריסט נפשע. "'התאהב?' בואו נחזור למציאות המכוערת, הוא לא התאהב. הוא רצה אותה כשפחה".
הסערה הובילה את עורכי המהדורה לגנוז את הפרומו המדובר שעות אחרי שרץ באוויר, ולשנות את הנוסח לכותרת הבאה: "הלא יאמן על החטופה שהמחבל רצה להשאיר לעצמו ולא הסכים לשחרר".
קהל המבקרים, שרובם כאמור הם אותם תומכי ממשלה, צופי ערוץ 14, ששמחים לאיד על כל מעידה של המהדורה המובילה, קיפצו בלי להסס על ההזדמנות לקטול את חדשות 12, לטענתם 'מהדורת השמאל', שמתעתדת לעשות האנשה למחבלים והכל על מנת לגרוף רווחים מזוועות החטופה.
אין עוררין כי הכותרת לא הייתה במקומה. לקרוא את צמד המילים הקשה, מחבל וחטופה, ולהוסיף לזה הקשר רומנטי, רגש אנושי של אהבה, זה כבר לסחוט את הטיפות האחרונות מהפרי שגם ככה הוא עשיר ומתוק, במקרה הזה חמוץ ומר.
חדשות 12 שגו וגילו חוסר רגישות, אבל מפה ועד האשמות מגוחכות לפיהן המהדורה עושה האנשה למחבלי חמאס הנאצים, היא אבסורדית. אני דווקא מעריכה את עורכי המהדורה שהיו ערים וקשובים לביקורות ושינו ותיקנו את כותרת הכתבה, ששינתה במעט את הנרטיב.
על פניו הם השיגו סיפור מצוין. הכותרת נלקחה כציטוט ממילותיה של החטופה, שבחרה לשתף את הסיפור האישי שלה ובל נשכח שחברת החדשות היא חברה עם שיקולים מסחריים. ועל אף זאת, הם בחרו לתקן.
הייתי שמחה אילו הממשלה שטועה ללא הרף, ולא מודה בטעויות שלה, הייתה קשובה לביקורת ולסביבה ומתקנת ולומדת כמו שנהגו אמש במהדורת החדשות.
ולסיפור עצמו. קשה לדמיין מה עברה נגה וייס, גם אם היא דקדקה בפרטים הכי קטנים ותיארה בצורה הכי אותנטית את אשר חוותה בשבי. אומרים שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. קשה לי להאמין שיימצא התסריטאי, מוכשר ככל שיהיה, שיוכל לכתוב תסריט לסרט מותחן פסיכולוגי מותח ומורט עצבים יותר מהסיפור האישי של נגה. ולכן, אני בטוחה שהסקרנות של הצופים גברה על החשש מלצפות בעדות קשה כל כך, ועורכי המהדורה יכלו לרוות נחת מעוד ערב שינפח להם את האגו.
אולם, עם כל הכבוד לרייטינג המוצלח, האם מישהו בהפקה, לא עצר לרגע לחשוב שפרסום הסיפור קורע הלב של נגה שאותו היא סיפרה בקול מרטיט ומהסס של ילדה, נערה ואישה, עלול לפגוע ולערער עוד יותר את מצבם הנפשי של המשפחות שבנותיהן עדיין שבויות בידי החמאס? איך אותן משפחות, שגם כך כבר שבורות ומרוסקות, עשויות להתמודד עם עוד תיעוד שכזה, חשוב ככל שיהיה, ולדמיין את הגרוע מכל שעובר ברגעים אלה ממש על יקיריהן? אותן משפחות החטופים שכל יום מתנדנדות בין תקווה לייאוש, בין סבירות לעסקת חטופים שאולי עומדת על הפרק או לחוסר סיכוי שהיא תצא לפועל?
אל תבינו לא נכון. העדות של נגה וכל עדות אחרת מצד חטופים שחזרו מהשבי, היא חיונית, הכרחית וקדושה מאין כמותה. ולא רק העדות שלהם, אלא סיפוריהם קורעי הלב של כל האנשים שעברו גיהינום עלי אדמות בשביעי לאוקטובר. והלוואי והיה כבר קם משרד הסברה (שנשגב מבינתי איך עדיין לא קם) שהיה מלקט את כל העדויות ומפרסם אותם ברחבי העולם, בעיקר בערוצי התקשורת של ארה"ב, ששם ההפגנות נגד ישראל בקמפוסים איבדו כל רסן ולנו כמו תמיד, אין כל מענה מכובד וראוי לאותן הפגנות שהשנאה מבעבעת מתוכם כמו לבה.
אולם, אני חייבת להסתמך על הנאמר בספר החכם של קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד". ולשאלתי: האם אין עת וזמן מתאימים יותר להפיץ סיפורים מהסוג שנגה וייס סיפרה אמש והדירה שינה מעיני כולנו, וזעזעה את עולמם של משפחות החטופות שעדיין נשארו בשבי החמאס? האם לא כדאי להתאזר בסבלנות ולחכות עד שאותן חטופות אולי יחזרו בעסקה כזאת או אחרת ואז לפרסם את הסיפורים, במקום לייאש ולהטריף עוד יותר את דעתן של המשפחות?
הסיפור של נגה וייס הוא סיפור על לוחמה פסיכולוגית שהמחבל רצה להפעיל על נגה, כאשר הביא טבעת וביקש את הסכמתה של אימה, על מנת להוכיח את רצינותו לשאתה לאישה. השאלה שמתבקשת: האם ערוץ 12 ששידר את הכתבה, בעצם, לא הפעיל אף הוא, סוג של לוחמה פסיכולוגית על משפחות החטופות ללחוץ עוד על הממשלה?