״הקרב על הפופ־טארט״, נטפליקס

ג'רי סיינפלד הוא לא עוד מייק או ג'ון שראית בסרט או בסדרה אחרת, ועכשיו אתה פוגש אותו פעם נוספת בסדרה חדשה בשם אחר. ג'רי סיינפלד הוא משפחה. במאמר מוסגר לפני הכל צריך לציין - אומנם אנחנו חיים בדמוקרטיה, אבל גם לחופש הדיבור והמחשבה צריך שיהיה גבול. הטענה שמעלים אנשים ש"חברים" משתווה באיכויותיה ל"סיינפלד" היא לא פחות מחילול הקודש. היא צלם בהיכל, וראוי שתזכה לטיפול שהעניקה ממשלתנו לאל־ג'זירה - לידיעת השר בן גביר החכם באדם.

החיוך שמתיישב על הפנים בשנייה שג'רי סיינפלד מופיע על המסך - בסדרה, בסרט, בתוכנית אירוח - הוא אוטומטי. כמו, נגיד, אחיין, שלא ראינו מאז ארוחת שישי האחרונה. סיינפלד, לאוהביו, הולך איתנו כל העת כמו פיסת זהות אישית. כשנזקקים, נגיד, לדימוי, אפשר כמובן להזעיק אותו מהתנ"ך, או מהמציאות הישראלית החונקת, אבל באופן אישי אני תמיד אעדיף משפט של קריימר, קללה של הבאבל בוי, או עדכון מאנקל ליאו על הפסגה האחרונה שכבש קאזין ג'פרי בגן החיות.

הבקיאות של חברי הפורומים השונים בפייסבוק המכורים ל"סיינפלד" היא לא פחות ממפליאה (ציינו שמות של 15 סרטים שאליהם הלכה החבורה - ״רושל רושל״ וכיו"ב, או ציינו שמות של 12 חברים מוזרים של איליין לאורך השנים ומדוע הם מוזרים - המאסטרו, הוא - הוציא - את - זה - החוצה וכיו"ב) - כבר, אגב, אני צוחק.

ככה שמאמר העוסק באיזו פיסת סיינפלד מקבל תמיד מקדם קבוע לטובתו של ג'רי. גם אם אינו זכאי לתשואות, והיו לסיינפלד ולחבריו כמה דוגמאות כאלו (למשל הופעתו של ג'ורג' - ג'ייסון אלכסנדר - ב"אישה יפה" הייתה מחפירה. וכך הקללות הגזעניות של קריימר - מייקל ריצ'רדס בהופעה במועדון סטנד־אפ), הסלחנות כלפי הרביעייה, שמקורה בעבר המזהיר, מעניקה להם באופן אוטומטי ציון עובר לפחות. מבחינתי שמייקל ריצ'רדס (ידעתם שהוא בן 74?!) יתגזען על כל המין האנושי, ורק שיעשה את זה בהעוויות קריימר ואני על הרצפה מוחא כפיים.

הכלל הזה תקף ב"הקרב על הפופ־טארט", שעלה בימים האלה לנטפליקס - סרטו הראשון של סיינפלד, שאותו הוא מביים ובו הוא גם משחק. ג'רי הוא מנהל בכיר ורב־תושייה בחברת קלוגס המייצרת דגני בוקר. החברה עובדת על ייצור חטיף חדש, אבל חברה מתחרה בשם פוסט גונבת ממנה את התוכניות ומאיימת להשתלט על השוק ולהביא לחיסולה של קלוגס. בסיועו של צוות סהרורי מנהל ג'רי את הקרב עד לניצחון הגדול.
ייאמר כאן מיד - "הקרב על הפופ־טארט" הוא סרט מטופש וילדותי, שאינו מיועד לאיש. ילדים לא יבינו אותו, מבוגרים - כמאמר עדי אשכנזי - יתלוננו "מי כתב את השטויות האלה?". אם סופרים את מספר הפעמים שבהן הצופה צוחק ממש, מגיעים למספר שאינו גדול יותר מפעמיים - תנובה דלה ביותר לסרט באורך שעה וחצי.

אלא שיש לסרט יתרון אחד בולט שמרכך כל ביקורת כלפיו ואפילו גורם לצופה נחת רוח מרובה: מופיע בו, בתפקיד ראשי, ג'רי סיינפלד. אם קריימר, ג'ורג' ואיליין היו מצטרפים לצוות השחקנים, היו מיליונים ברחבי העולם שהיו יוצאים בריקודים. אבל גם לפגוש רק את בן המשפחה היקר שלנו ג'רי שווה את הצפייה בסרט הזה.