ארץ נהדרת חתמה אתמול (שלישי) את עונתה ה-21 עם ספיישל יום עצמאות בסימן "מתחילים מחדש - שנת האפס". זאת הייתה עונה לא קלה עבור "ארץ נהדרת", בזמן שכתבי כל הערוצים התגייסו להיות מרימי המוראל הלאומי וזנחו את תפקידם האמיתי, ארץ הייתה אחד הקולות הבודדים על המסך שהעזו לשאול את השאלות הקשות.
בלי פניקה: ארץ נהדרת נכנסת בשידורי התבהלה ולא שוכחת מהחיים עצמם
הרגע המדהים באמת ב"ארץ נהדרת" בכלל לא התרחש בפרק עצמו
נכון, כל זה, כרגיל היה עטוף בלחם ושעשועים, קידום מייגע לעיתים של טאלנטים כאלו ואחרים של קשת (החוזה מחייב), ובכל זאת היא סיפקה כמה רגעים עוכרי שלווה שחשפו את האפלה שישראל נמצאת בה. תוכנית הסיום לא הייתה נטולת הברקות, אבל קשה לומר שהיו בה רגעים בלתי נשכחים.
אז איך נראית ישראל אחרי ריסטרט נחוץ והתחלת המערכת מחדש? פחות או יותר אותו דבר כמו עכשיו, ראש הממשלה הוא עדיין נתניהו, כמובן, והוא מדליק את המשואה שלו בלהבות שאפפו השבוע את קרית שמונה, שבערה בעקבות מטח רקטות ששוגר לעבר האזור. לצידו - שרה, לכאורה, בהופעת אורח של הדוגמנית בר זומר, כרפרנס לעיבוד המגוחך שעשו עורכיה של הרעייה לתמונתה מליל הסדר.
בהמשך הגיעו גם השרים איתמר בן גביר (עם פיתה עם קבב על הראש, כראוי למנהגי החג) ויצחק גולדקנופף עם הצעיף היוקרתי. שתי דמויות שמופיעות כמעט בכל תוכנית, ולטעמי נהיו קצת מאוסות. אי אפשר לבוא לתלונות לארץ נהדרת על שהיא ממחזרת את הדמויות המרכזיות ששולטות באקטואליה הישראלית, אבל הפאנצ'ים על בן גביר כמושך בחוטים ("ראש ראש הממשלה") או גולדקנופף העשיר הנהנתן - קצת פחות אפקטיביים כשהם מושמעים בפעם המאה.
מי שספגו את מירב הביקורת בתוכנית הסיום היו הגורמים הנחשבים לשפויים יחסית בממשלת הבלהות - השר בני גנץ ושר הביטחון יואב גלנט. הטיפול של "ארץ" בדמותו של גנץ העונה הוא דוגמה מצוינת לאיך עושים את זה נכון. הביקורת של התוכנית על גנץ, שנשאר בממשלה הרבה מעבר לתקופת החירום שעברה עלינו, לא השתנתה; אבל הכותבים מצאו דרך חדשה להציג אותה בכל פעם.
לאורך העונה הוצג גנץ לרוב לצידו של איזנקוט, שלא היסס לומר את הדברים כמו שהם ולא פעם עקץ את ראש מפלגתו שפעם נוספת צעד לתוך מלכודת ה"חירום" של נתניהו וסיפק לו עוד כמה חודשים של יציבות בשלטון. הפעם, היעדרו של איזנקוט מורגש, ומסמל את הפער שנקרע בין שני הרמטכ"לים לשעבר: האחד, לא מסוגל לייצר אמירה משמעותית, והשני שאין לו זמן לכל הבולשיט הזה.
גנץ, על אף שמוביל בכל סקרי המנדטים בפער משמעותי מאז תחילת המלחמה, נמצא לבדו ומודה כי שמע את הביקורות על ההתמהמהות שלו לעזוב את הממשלה גם הרבה אחרי שענני החירום התפזרו לפני אי אילו חודשים. הוא מונה את הכינויים שזכה להם: "בני פראייר, בני תמים, בני חושם", ולבסוף מתפרץ וצורח: "גדי, סגור את הדלת, אני שומע אותך מדבר, לעזאזל".
אם אין סינוואר - לפחות מצאנו את נמו
אף אחד מחברי ממשלת האימים לא מצטיין במיוחד בהפגנת רגשות שאינם על הרצף שבין כעס לזעם, אך בולט מכולם הוא השר גלנט, שהמניירות שלו נראות כמו גרסה ראשונית של תוצר בינה מלאכותית, כזאת שבקושי רב עוברת את מבחן טיורינג. הפעם, מעבר לחיקוי המדויק של הנזיפות שלו בטרוריסטים (שבטח גורמות לנסראללה ולסינוואר לשקשק בבונקר), הוא מתרברב: "האמריקאים יכולים לשמור לעצמם את הפצצות החכמות, לנו יש אמירות מתחכמות בפיתוח רפא"ל".
ואם כבר הזכרנו את נסראללה וסינוואר, השניים נעדרו התוכנית הזאת מהמסך, וטוב שכך. במקומם הביאה "ארץ" את האויב האמיתי של מדינת ישראל - מתמודדי האירוויזיון שהעזו להביע מחאה על השתתפותה של ישראל בתחרות השירה. מתמודדי יוון, אירלנד, הולנד וכמובן הזוכה הגדול.ה משוויץ מובאים לאולפן כשפלנלית מכסה את עיניהם, וגלנט מאיים לסגור איתם חשבון.
התמונה של גלנט יורק פקודות על המתמודדים הצבעוניים היא כל כך אבסורדית שזה עובד. הייתי יכולה להעניק ל"ארץ" קרדיט על הסאבטקסט של המערכון - כמה מגוחך שבמקום לסגור חשבון עם מי שביצעו בנו טבח מחריד, הישראלים נכנסו לאמוק ובחרו מטרה קלה יותר כמו סטודנטים וקווירים שמחזיקים בדעה לא חיובית על ישראל. אבל מכיוון שהתוכנית הקדישה לא מעט מאמץ בעצמה בהגחכת הביקורת על ישראל, תוך לעג לצעירים בעלי שיער צבעוני שמכבדים פנייה מגדרית, זאת אולי קריאה חתרנית מדי בתוכן. בכל מקרה, אם "המוסד" לא הצליח להניח את ידו הארוכה על סינוואר, נוכל להתנחם בזה שלפחות מצאנו את נמו.
זאת הייתה עונה לא פשוטה עבור "ארץ נהדרת" שגם בימי שגרה צריכה למצוא דרך להעביר ביקורת נוקבת אבל לא לטלטל יותר מדי את הספינה, ולהסתכן בהדחה מהמסך - כפי שקרה לסאטיריקנים נושכים הרבה יותר כמו ליאור שליין. לעיתים היא נפלה לקלישאות, ולפאנצ'ים שמוחזרו לאורך השבוע בטוויטר, ולמטרות קלות מדי. לרגעים היא הבריקה, בעיקר במערכוני הפתיחה שהציגו תמונות מחיי היומיום, וברגעים אחרים סיפקה בידור קל שנתן לנו לרגע סיבה לצחוק, בתקופה שבה הצחוק הפך למצרך נדיר כל כך.
בתקופה שבה מרבית העיתונאים התגייסו כדי לומר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע, והפכו לנבחרת העידוד של צה"ל, במקום לומר לקהל את מה שהוא צריך לדעת, "ארץ נהדרת" הייתה כמעט המקום היחידי בו יכולנו לשמוע את הביקורת: על העומדים בשלטון, על ההתקדמות של צה"ל לעבר "הניצחון המוחלט" ועל הטרללת הכללית שאפפה אותנו בחודשים האחרונים. את מקומה ברצועה השבועית בטח תתפוס בשבוע הבא תוכנית ריאליטי, אולי עוד פרק של מאסטר שף, ולנו נשאר רק להתגעגע - עד העונה הבאה.