״גם בספריות אפשר לאהוב עד מוות״, כתב סמל השירה העברית נתן אלתרמן ז״ל. כמעט על אותו המשקל יהיה ניתן גם להוכיח או לפחות לטעון שאפשר לחולל דרמות ולהפיח חיים גם בחדר הגופות בניחוח המצחין משאריות הפורמלין והעובש של הסטודנטים בפקולטה לרפואה שבמכון הטכניון. ואת האפשרות הניסית הזה המנוגדת לטבע האנושות ולהיגיון הבריא מצליחה הסדרה ״אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו״ לברוא.
אסף אמדורסקי זועם: ״הפוליטיקאי הבזוי מונח במקומו״ | ראיון מיוחד
"גבר במלואו": בהחלט אינה סדרה במלואה | ביקורת טלוויזיה
המעבר של היצירה הספרותית מאת הסופר יניב איצקוביץ' למדיום הטלוויזיוני לא נחווה אצלי כתחזית לא צפויה או כרעם ביום בהיר. עם מנעד רמזים, צפנים, ראיות ועדויות רחב, שמתפרש ונע לאורכו ונותן לכל אחד מהאלמנטים הללו להתאסף בזה אחר זה בקצביות מסחררת, העיניים לא יכולות שלא להיות מרותקות ונפערות לנוכח הגילויים, וכעת לא רק על דפי הספר אלא גם על המסך.
בטור דה פורס בן ה-50 דקות המרשים הזה, שרק החל וכבר קולע את הצופה בקסמו מהרגע הראשון, קיים ליהוק מופלא התואם כל שחקן לדמותו ככפפה ליד. ובכל זאת, הדמות שנוסקת אל על בביצועיה לאורך הפרק היא לא אחרת מאשר מגי אזרזר, שצופנת בחובה תכונות משלימות וסותרות בו זמנית תחת מכלול וגשטלט אישיותי שלם.
אזרזר, שמגלמת את החוקרת המשטרתית איריס אברמוב המואשמת בהזנחת ילדיה ונמצאת בלב האניגמה המשטרתית של גופה עודפת בחוג לרפואה בטכניון, כשברקע נאלצת להתמודד עם פרידה זוגית ואב אלצהיימר, חולשת על הכל מהכל. היא מצליחה להיות החצופה אך זו שגם יודעת להפגין רגישות, הקומית-הצינית שיודעת לשמר את הדרמה כשצריך ולהרצין והמתוחכמת והשנונה לצד התמימה והשבירה.
בביקוריה התכופים בפקולטה ובכניסתה לחדר הגופות בניסיונותיה החוזרים לפצח את התעלומה, נתקלת ועוצרת לרגע דמותה של אזרזר בציור ״שיעור האנטומיה של ד״ר טולפ״ של רמברנדט הדגול, ולא במקרה שהרי הציור עצמו טומן בתוכו חידה בלשית כשהגופה המנותחת בו היא קורבן רצח בעצמה.
לא ברור עד כמה גופה נוספת היא מאורע דרמטי מרעיש ומרעיד עד שהדוקטור במחלקה מסביר בפשטות: ״מישהו מתנכל לנו, לי, לפקולטה, לגופות״.
מלבד אזרזר, הקאסט האיכותי מצליח להפתיע בניצוצות כישרון חדשים. דוגמה מופתית לכך יהיה שלומי שבן, שבאופן אוטומטי ללא שימת לב מצליח לשמר את השקט והרוך מבעד לפסנתר גם בסצנת המשחק שניתנה לו בפרק.
השחקן הותיק גברי בנאי, שמשחק את אביה הלוקה באלצהיימר של איריס, משדר אותנטיות עוצמתית וחזקה שהביאה לחמיקתה של דמעה מעיני. וכאמור, אזרזר היא רק עדכון גרסה משופר לטפטופי ההפוגה המרגשים השזורים תוך כדי העלילה המותחת.
אם ״אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו״ לא תיכשל בשימור המקצב הפועם, צוות השחקנים המדויק והדמות העגולה, השופעת והפלואידית של איריס אברמוב בשאר פרקיה, נוכל לומר אולי בפעם הראשונה שהפעם הסדרה התעלתה על הספר.
