בשלהי 2020, עת ישראל התחילה להרים ראשה מסגרי הקורונה, עלתה ברשת "בלקספייס" - סדרת מתח במרכזה אירוע ירי המוני בבית ספר תיכון במרכז הארץ. העונה הראשונה, אודה, זכורה לי מאוד במעורפל. אלו לא רק השנים שחלפו מאז הצפייה - גם בזמן אמת הרושם שהיא הותירה בי התאדה מהר מאוד, ולא הקדשתי לה יותר מדי מחשבה.
לכן, הופתעתי לגלות שברשת הגדירו אותה כהצלחה, ואף חידשו אותה לעונה שנייה בטרם הסתיימו שידורי הראשונה. העונה השנייה, שאת שלושת פרקיה הראשונים קיבלתי לצפייה מוקדמת, סובלת מבעיות דומות לראשונה, וסובלת אף יותר מהתזמון בו עולה למסכים (אי אפשר להתחמק מזה).
ה"רפאליס", מה לעשות, הם משפחה לא מעניינת
"ימים אחרי הצילומים הפגיזו את העיר": צופית גרנט על צילומי "אבודים" באוקראינה
העונה השנייה מחזירה אותנו אל הצמד רמי דוידי (גורי אלפי אהרן) ומורג שמואל (רעות אלוש) ששוב מוצאים את עצמם חוקרים קנוניה מופרעת, והפעם הם מנסים לפענח מי רצח נער לפני גיוס - שגם מואשם על ידי בת כיתתו באונס.
לפני הכל שווה להתייחס לז'אנר עצמו, שלא מתיימר להביא אמירות אמנותיות פורצות דרך, אלא לספק בידור קצבי ולא מאתגר במיוחד. כל זה לא נאמר בהתנשאות, אלא מתוך הכרה בסט הכללים שלו. הסדרה כוללת סט של דמויות שחוקות, ובפרק הראשון הן מוצגות לנו בזו אחר זו.
רמי הוא כמובן החוקר הפרוע שלא משחק לפי החוקים וחייו האישיים מתפרקים, מורג היא החוקרת הצעירה שמנסה להוכיח את עצמה, ואין אפילו צורך לציין את המובן מאליו - שבין השניים שורר מתח מיני שכמעט התפוצץ בעונה הראשונה. מסביבם יש את היומנאית הקשקשנית, השוטר המיזוגן הנאלח שמחמיא למורג על האופן שבו המדים יושבים על גופה, ומפקד היחידה שכבר ביממה לאחר הרצח מוכן לסגור את התיק ולהגיש כתב אישום.
"בלקספייס" היא מסוג הסדרות שכדי לצפות בהן צריך להתעלם מכל מה שידעתם לגבי תעלומות פשע או הליך משפטי הוגן. האם בעולם של "בלקספייס" אין חוקרי נוער? האם לגיטימי לאזוק נער ולהפעיל עליו לחץ, ללא נוכחות מבוגר, לשתף פעולה עם חקירה? יאללה יאללה, לא באנו לפה כדי לתהות לגבי הכוח הכמעט בלתי מוגבל שניתן לשוטרים, באנו כדי לראות את הטובים מכסחים את הרעים - ואם צריך לכופף קצת את החוקים בדרך, מה טוב.
עד כה, אלו חוקי הז'אנר, ו"בלקספייס" לא מתיימרת לפרוץ או לאתגר אותם. היא משחקת לפי החוקים, כמו באמריקה, וכל זה היה יכול להיות בינג' נהדר לסוף שבוע שבו רוצים להימרח מול המסך ולא לחשוב יותר מדי. טלוויזיה בשפת הקודש זקוקה גם לתוכניות בינוניות שלא מותירות כל חותם, אלא שאי אפשר להתעלם מהתזמון שבו היא עולה.
כמו עונתה הראשונה, גם בשנייה "בלקספייס" כוללת לא מעט אלימות גרפית, מאלימות פיזית לאונס שמוצג במפורש, וכמובן - רצח. לא קשה לשער שהעונה נכתבה וצולמה לפני שבעה באוקטובר (בסצינה הראשונה, במסיבת סיום י"ב, אומר אחד התלמידים לחבריו "תהנו, כי בקרוב כולכם תמותו", משפט שבטח לא היה מופיע בגרסה עדכנית יותר), והיא מסוג הסדרות שמתענגות על אלימות.
הישראלים בסך הכל אוהבים סדרות אקשן, ובתור מי שלמדו שישה מיליון דרכים להשמיד אדם לפני גיל עשר, אנחנו לא מזדעזעים בקלות. או שיש לומר בדיוק: לא היינו מזדעזעים בקלות, לפני שבעה באוקטובר. עכשיו, כך נראה לי, אנחנו שבעים מזוועות. אם התמזל מזלנו והצלחנו שלא לחשוף את עצמנו למה שכונו "סרטוני הזוועות", בטח קראנו תיאורים גרפיים ומפורטים שנחקקו בנו ממש כאילו ראינו אותם במו עינינו.
זה לא בהכרח שאין ביקוש לתכנים קשים כרגע, אלא שלכל הפחות צריך לשכנע את הצופה ששווה לו לצלוח אותם. "בלקספייס" לא מציעה יותר מדי פיתויים: היא נשענת על קלישאות שחוקות, הדיאלוגים ודרך העברת המידע לא מתוחכמים במיוחד, ואולי זאת רק אני שנהיית זקנה - אבל כל דמויות הנוער שבה דומות מדי זו לזו וקשה להתחבר למניעים שלהן.
אילו הייתה נשענת על הומור מקברי, למשל, היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר מושכת. בפרק השני, מפקד היחידה (בגילומו של נתי רביץ) מטיח ברמי: "למה אנחנו חוקרים אונס? זו היחידה לחקירות מיוחדות, מה מיוחד באונס?". המשפט הזה גרם לי לצחוק בקול רם, כי הוא משליך חץ ביקורת מאוד מחודד כלפי התנהלות המשטרה בתיקי אונס.
אלא שאני לא בטוחה שזה היה אמור לעורר פרץ צחוק או אפילו להביט בביקורתיות על הסביבה המסואבת שבה מתקיימת הסדרה; מכיוון שמדובר היה בתקרית מבודדת בתוך סדרה שמרבית הדיאלוגים בה כבדים וחסרי השראה.
בסיומם של שלושת הפרקים הראשונים, נותרתי סקרנית בנוגע להתפתחויות העונה הזו, אבל הכתיבה המגושמת וקווי עלילה שראיתי כבר באינספור סדרות מתח מחו"ל, ציננו את הרושם שלי - שגם ככה היה מלכתחילה פושר. ובסופו של יום נשארתי עם שתי שאלות בוערות. הראשונה: אין חוקרי נוער בעולם של "בלקספייס"? וגם, חשוב לא פחות: זו באמת הטלוויזיה לה אנחנו זקוקים כרגע?