אלמוג מאיר ג'אן שישב בשבי חמאס 246 ימים וחולץ במבצע ארנון, ישב באומץ מעורר השראה מול אילנה דיין ונתן לנו הצצה לשהות שלו בגיהנום. רק בן 21 אבל עם נפש חזקה וראייה חכמה למהות החיים, שיתף אלמוג בפשטות ובחצי חיוך את רגעי השבי וסיים עם המסר החשוב מכל: עד כמה חשוב להחזיר את כולם הביתה במהרה.
בלי פילטרים: עובדי רשת 13 דורשים לשדר על המסך את בג"ץ המנכ"לית
"מה שהלך בדיון זה צפון קוריאה": ועדת הכלכלה אישרה הטבות לערוץ 14
הוא נשאל על ידי אילנה "מה היית אומר לכל מי שמתנגד לעסקת החטופים בגלל שיקולים פוליטיים?", כשהיא מכוונת לבן גביר וסמוטריץ שמחשיבים את חיי החטופים שלנו כעסקה מופקרת, ולוחצים על ראש הממשלה נתניהו לסרב לעסקה. אלמוג השיב בחוכמה ובעדינות, שבסוף משכנעת יותר מכל התנגדות חורצת: "הם לא מבינים, הם צריכים להיות שם בשביל להבין".
בראיון סיפר אלמוג לפי סדר כרונולוגי את כל האירועים כפי שחווה, כשהוא התחיל ברגעי האימה כשנחטף מהמסיבה בנובה והמשיך עם הימים הראשונים הקשים בעזה כשעיניו היו מכוסות ושלושה חודשים ידיו ורגליו היו אזוקות.
הוא דיבר על החברות המיוחדת שנרקמה עם החטופים האחרים, שלומי זיו ואנדריי קוזולוב, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו ונשארו כאלה גם חודש וחצי אחרי שחולצו, שיתף על פחד והאימה מהמחבל הרע והפסיכופט, בניגוד מוחלט למחבל הטוב שחמל עליהם, סיפר על תחושות האושר ברגעי החילוץ ההירואים ועל אביו שנפטר יממה לפני שחולץ.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
באמצעות שאלות מכוונות של אילנה דיין, הביא אלמוג מאיר ז'אן את סיפור השבי עם זוויות שונות ומעניינת, כשהציג את הקושי אל מול האופטימיות, התקווה מול הייאוש ואף העניק לנו הבנה איך הגוף והנפש שורדים רגעים בלתי נתפסים של פחד ואימה כשסיפר כי בילה רוב הזמן בשינה כדי לנתק את הנפש מלהתמודד עם המציאות הכואבת.
כמו כן, אי אפשר היה שלא להזדהות עם התחושות שחווה ברגע הראשון שחולץ והביט בשמיים הבהירים, שהם סממן נודע לחופש ולאפשרויות בלתי נגמרות.
אלמוג שיתף על החוטף הפסיכופט בעל מצבי הרוח הבלתי נשלטים שהיה מעניש אותם כראות עיניו. אותו חוטף, כך חשפה אילנה, הוא העיתונאי מאל ג'זירה, מידע מהותי וחשוב שצריך לפני הכל להתפרסם בעולם ולא על המסך הקטן שלנו.
מדברים רבות על תסמונת שטוקהולם, על השובה שמתאהב בחוטף, ואתמול לרגע חשתי את זה על בשרי כשאלמוג, הביע חמלה לחוטף "הטוב" שהעניק לו שוקולד, או דג וחתיכת עוף.
"אני לא תומך שאף אחד מהם יחיה. אם הייתה לי אפשרות בחירה להוציא את האיש הזה, יכול להיות שהייתי עושה משהו, שיתחיל חיים חדשים", סיפר אלמוג בחמלה על החוטף "הטוב", והראה שיש בין הנבלות הסרוחות האלה גם אנשים שהתגלגלו שלא מרצון להיות בארגון הטרור חמאס, כשהם לא מזדהים עם הארגון והיו שמחים אילו יכלו לפתוח חיים חדשים במקום אחר. לרגע קט אפילו אני הרגשתי הודיה לחוטף הטוב.
כל הפרק תהיתי עם עצמי איך מרגישות משפחות החטופים שצופות בראיון של אלמוג. האם זה מחזק או מחליש אותן , האם זה נותן להן תקווה או מוסיף דאגה. לא הפסקתי לשאול את עצמי למה כל זה טוב, שעדיין יש חטופים בעזה. למה משפחות החטופים צריכות לדמיין את יקיריהם מגולגלים בסדין, נענשים ואזוקים בידיים וברגליים במשך חודשים.
ואז הגיעה הטעות המרה של אילנה דיין, שטרפה את כל הקלפים וגרמה לי להבין שהראיונות הללו, כשיש עוד חטופים בשבי, פשוט מיותרים. קטע שהיה לטעמי חייב להישאר על רצפת חדר העריכה, אך משום מה בחרה אילנה לשדר אותו היה כשאלמוג סיפר כי שירת בצבא בכיפת ברזל בסמוך לגבול, אך הצליח להסתיר את המידע מהשובים שלו.
אילנה התעקשה לחפור בעניין: "איך הצלחת להסתיר? אילו רק ידעו, הם היו שמחים לקבל כל מידע על מערכת ההגנה שלנו", אמרה בקול. באותו רגע הבנתי שאילנה סיפקה חומר מחשבה למחבלי החמאס בנוגע לחטופים שלנו. ולא אכביר במילים.