הסדרה "ריפלי", שעלתה לנטפליקס בחודש אפריל, היא עיבוד מרשים ומהפנט לספרה של פטרישיה הייסמית' "הכישרון של מר ריפלי". היוצר סטיבן זאיליאן ("רשימת שינדלר" ו"ליל האירוע") מביא לחיים את עולמו הקודר של טום ריפלי בסדרה בת שמונה פרקים, המשלבת מתח פסיכולוגי, דרמה ואווירה נוארית מהפנטת שקטפה ארבעה פרסי אמי בשבוע שעבר, בין היתר בקטגוריות הבימוי והצילום.
במרכז הסדרה עומד אנדרו סקוט (הכומר הלוהט מהסדרה "פליבג") בתפקיד ריפלי, נוכל קטן מניו יורק שנשלח לאיטליה כדי לשכנע את בנו המורד של איל הון אמריקאי לשוב הביתה. מה שמתחיל כמשימה פשוטה הופך במהרה למסע מסחרר של זהויות גנובות, תשוקות אפלות ופשעים מזעזעים.
מפלצות או קורבנות? "הסיפור של לייל ואריק מננדז" – טרגדיה משפחתית | נטפליקס
"דרקון": מקונג פו לפלואו - הקשר הנסתר בין ברוס לי לראפרים | פסטיבל סאונדטראק
למרות הספקנות הראשונית לגבי הליהוק שלו, סקוט מגיש את אחת מההופעות הטובות ביותר בקריירה שלו. אמנם זו אינה הופעה ראוותנית כמו בתפקידו ב"כולנו זרים" אשר יצא לאקרנים מוקדם יותר השנה, אך מתחת לפני השטח של ריפלי, מסתתרת אישיות ממגנטת במורכבותה. ריפלי מונע מתוך תשוקה עזה לשפר את מעמדו החברתי ולחיות חיי מותרות - בכל מחיר.
סקוט מגלם את ריפלי בווירטואוזיות מרשימה, ויוצר מיקס של קסם מניפולטיבי עם פגיעות עמוקה. הוא מעביר בניואנסים הקטנים ביותר את המעברים בין הצדדים השונים של ריפלי - מנער תמים וחסר ביטחון למתחזה מיומן ורוצח חסר רחמים. ביצועו המורכב והרב-שכבתי של סקוט הוא לב ליבה של הסדרה, והוא מצליח לגרום לצופים להזדהות עם דמות שלכאורה בלתי אפשרי להזדהות איתה.
זאיליאן, שכתב וביים את כל שמונת הפרקים, מצליח לשמור על הנימה הפסיכולוגית המעיקה של הספר המקורי, תוך שהוא מעדכן אותה לקהל בן זמננו. בעשור הנוכחי, מסתמן שאין מנוס מגל הרימייקים שפוקד את עולם הקולנוע והטלוויזיה. מדי שנה אנו עדים לעוד ועוד יצירות מקוריות שמעובדות מחדש עבור הדור הצעיר, עם תוצאות שנותרות במקרה הטוב שנויות במחלוקת.
מדוע יש צורך בעיבוד מחודש ליצירה אהובה כל כך, וכיצד יותאם הטקסט המקורי לדור הסטרימינג? למרבה השמחה, כבר מהפרק הראשון של "ריפלי" מתברר כי אין מדובר ברימייק טיפוסי, אלא בתחייה מחודשת ומקורית של הפרוזה והדמויות של הייסמית'. התסריט החד והמדויק של זאיליאן חושף בהדרגה את עומק השחיתות של ריפלי, תוך שהוא מותיר את הצופים תוהים לגבי גבולות המוסר והזהות.
הבחירה לצלם את הסדרה בשחור-לבן מוכיחה את עצמה כמבריקה. זאיליאן חשף בראיון למגזין "ורייאטי", כי ההחלטה לצלם את הסדרה בשחור-לבן התקבלה כבר בתחילת הדרך. "על שולחן העבודה שלי הייתה מהדורה של הספר 'ריפלי' עם תצלום שחור-לבן מרשים על הכריכה", סיפר זאיליאן. "בזמן שכתבתי, 'החזקתי' את התצלום הזה בראש. שחור-לבן מתאים לסיפור הזה - והתוצאה פשוט מדהימה".
הצילום האדיר של רוברט אלסוויט ("זה ייגמר בדם") מעניק לסדרה אטמוספרה זרה באמצעות צילומי לונג שוטים מרהיבים. נופי איטליה הציוריים הופכים למסגרת מושלמת לדרמה האפלה המתרחשת בהם.
ליהוק משני מצוין מעשיר את הסדרה, כאשר ג'וני פלין דיקסון בתפקיד דיקי גרינליף ודקוטה פאנינג כמרג' שרווד מספקים משקל תמימות מושלם נגד דמותו הערמומית של ריפלי. פאנינג, לראשונה מכל העיבודים הקודמים, מפיחה חיים במארג' שרווד, דמות שבספר ובגרסה הקולנועית לקתה בחסר. פאנינג מגלמת את שרווד בצורה מצוינת, מתמודדת ראש בראש עם סקוט בכל פעם שהם על המסך יחד.
גילומו של סקוט בתור ריפלי הוא פרשנות שונה מזו של מאט דיימון ב"הכישרון של מר ריפלי“ מ-1999, וכזה שלדעתי הופך את הגרסה הזו לעשירה הרבה יותר. ריפלי מרגיש מנודה בעולם שבו הוא מעורב, ולעתים בלתי אפשרי שלא להרגיש סוג של אמפתיה כלפיו. כשהסדרה מגיעה לפרקיה האחרונים וחייו של טום נכנסים לשלב המעורער ביותר שלו, הביצוע של סקוט מתעצם עד שהוא מגיע לשיאו באחת ההופעות הטובות ביותר של השנה שזכתה במועמדות לפרס האמי.
"ריפלי" אינה סדרה קלה לצפייה. היא דורשת מהצופים להתמודד עם שאלות מוסריות מטרידות ולהיכנס לראשו של אדם המסוגל למעשים נוראיים. אולם בזכות תצוגת משחק אדירה של סקוט, היא מצליחה למגנט את הצופה לכל אורכה. עבור חובבי מותחנים פסיכולוגיים, ”ריפלי“ היא חוויה שלא כדאי להחמיץ.