אין מילים שיכולות להכיל את הכאב של כל אחד מאיתנו כשהוא שומע את הביטוי ״השבעה באוקטובר״. את כל אחד מאיתנו הביטוי תופס במקום אחר רגשית, מדינה שלמה שכל אזרחיה עבור טלטלה משמעותית שהתחילה ברגע אחד ומסרבת להיפסק. לא סתם השבעה באוקטובר הפך לנחלת חלקם של כל כך הרבה יוצרים.
גם ״הקופסה השחורה״, סרט של ״עובדה״ שנוצר על ידי בן שני, מביא לנו תיעוד נרחב מהזוועות שעברו על קיבוץ בארי. הקיבוץ בקו הגבול ספג 102 אבידות, 33 לוחמים שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו ו-30 חטופים, חלקם חזרו מהשבי, חלקם עדיין שם - חיים ומתים. הסרט התיעודי הוא לא פחות מסרט אימה.
הדוקו מתחיל בשאלה ששואלת רחלי ״אתה צוחק איתי?״ בשיחה שניהלה עם אחיה, אריק קראוניק ז״ל, רשב״ץ הקיבוץ שהוקפץ ראשון ולבסוף גם נרצח. השאלה הזו ששאלה אותו אחותו היא השאלה שכולנו שאלנו בשבת בבוקר. רגע אחד לאחז בהומור ולחשוב שזאת פשוט בדיחה בטעם רע.
משם זה ממשיך, רגע אחרי רגע, הדקות של ההבנה, הקריאה לעזרה, איבוד החברים, סרט האימה מתפתח שלב אחרי שלב בתסריט מצמרר ומציאותי להחריד. אנחנו נכנסים לאזורים הקשים, אלה שעד היום בקושי הצלחנו לעכל שקרו באמת, בזמננו, האויב תקף ואנחנו הפכנו חסרי אונים. קשה להאזין ולצפות במחבלי הנוח׳בה שלא מוותרים על אף אחד, מהטף למבוגר.
הקולות של תושבי בארי מתחננים לעזרה היא שוברת לב, כולם מרגישים כמו האחים האבודים שלנו, אלה שלא יכלנו לעזור להם ברגע המצוקה האמיתית. אלה שאף אחד לא עזר להם בזמן אמת. בין לבין התיעודים אנחנו מגלים כי כוח שלדג והמשטרה שהגיעו, עזבו במהרה. במחטף אחד אנחנו גם נחשפים לשיחה שהתקיימה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמסביר כי הם מודעים למצב ו״אנחנו נטפל״.
הסרט של ״עובדה״ מביא לנו פיסת דרמה שוברת לב. אך, התחושה היא שכל התיעודים מאותם הימים הם פשוט שוברי לב. בין צילומי רכב של חמאסניקים שצועקים בצהלה: ״אין להם מושג מה מתרחש. הם יצטרכו זמן לעכל אם יוכלו בכלל״, לבין תיעודים חיים של הוצאה להורג ממצלמות האבטחה - הצלחתי להזדעזע.
חשוב להנציח וחשוב ליצור אמנות בייחוד בתקופות הללו. וכן, הסרט של ״עובדה״ הוא פיסת אמנות לכל דבר. בן שני מביא תיעוד מקיף שהיינו מקווים לכך שהוא יקרב אותנו עוד קצת להשלמה עם מה שהיה, כמו אספקט של שחרור טראומה, אבל זה היה עוד בוקס בבטן של ההבנה שבסוף לא היה שם אף אחד, רק האדם הפרטי מול האויב. אני בטוחה שתושבי קיבוץ בארי שיצפו בסרט הזה יזדעזעו אף יותר, אבל ישמחו שיש להם תיעוד לדורות הבאים.
אבל, התיעוד הזה, מלבד שהיה קשה וכל המילים הרגישות שכותבים על סרטים עצובים על דברים שקרו במלחמה - הוא לא חידש לי כלום. העריכה, הקריינות והמצוינות הכללית הייתה נהדרת. אבל הערך המוסף שמתיימר להיות כאן - הקלטת נתניהו, תיעוד העזיבה המוקדמת של הכוחות - היא הייתה ידועה לכולנו.
כרגע, זו אפילו לא פוזיציה, אלא המציאות כפי שהיא שצריך להכיר בה. יחד עם כל אלה שהקריבו את חייהם, קיימים גם אלה שברחו ברגע האמת. אל לנו לשפוט אותם, אלא להבין כי המציאות היא מקום שאי אפשר לסמוך בו על אף אחד.
