רגע לפני כניסת יום כיפור עשיתי חשבון נפש וערכתי רשימה של אנשים שהייתי רוצה לבקש מהם סליחה. הופתעתי, הרשימה הייתה מלאה ומכובדת, תירצתי לעצמי כפי שאנחנו נוהגים לעשות כדי להקל על עצמנו בתחושת אשמה, שכולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות, ובמקרים רבים זה גם במודע בטח ובטח עיתונאים שבמסגרת עבודתם וסיקורם עשויים לפגוע במושא הכתבה.
מי שעוד צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו זה הכתב הצבאי של חדשות 12 ניר דבורי. וחשוב לי לציין ולהדגיש שאין לי שום היכרות אישית איתו, לא טובה ולא רעה, ויתרה מכך, הוא הפך לאחת הדמויות שאני הכי אוהבת לצפות בהם על המסך מאז פרצה המלחמה, ואני מחכה בשקיקה למוצא פיו ולתורו בפאנל חדשות 12, כי הוא היחיד שהפיח בי ביטחון בתקופה שהביטחון הפך למצרך נדיר.
הוא הילל ושיבח את צה"ל ומערכות הביטחון על הפעולות וההישגים הגדולים, והצליח להחזיר קמעה את האמון שאבד בצבא שנשא בגאון מאז הקמתו, מוניטין של הצבא החזק במזרח התיכון, תואר שהתפוצץ בפנינו בשבעה באוקטובר. כמובן שמאז רשם הצבא הישגים מרשימים, וגילה נחישות ואמיצות ושילם באבדות כואבות וקשות שילכו איתנו לנצח, והצליח לתקן את הכתם השחור בהיסטוריה שלו ושלנו כעם.
מחזה נדיר: ניר דבורי איבד את זה בשידור וכעס כמו שמעולם לא ראינו
אבל כשאני מסכמת שנה לאחור מאז השבעה באוקטובר, דבורי חטא לתפקידו. הוא חטא, כי הוא היה אמור להיות כתב צבאי ששואל שאלות קשות ונוקבות את הצבא, שאלות מתבקשות, ומשיג דרך מקורות בלעדיים מידע, על מה באמת התרחש שם בשבעה באוקטובר, ומספק לנו הצופים במסגרת תפקידו תשובות, על איפה היה הצבא בבוקר השבעה באוקטובר. ומילא הטעות המרה של אותו בוקר שחור, והמודיעין שכשל שלא התריע או סיכל את חדירת המחבלים ותוכניתם שהצליחה, איפה היה הצבא בהמשך, שעות על גבי שעות באותו יום כשהפקיר את התושבים למותם, כשזעקות תושבי העוטף הגיעו לכל בית בישראל מהדרום עד הצפון, באמצעות חדשות 12 "איפה הצבא? למה הוא לא בא להציל אותנו, שמישהו יבוא להציל אותנו", לחישות שבורות של אימהות שנשמעו ויהדהדו בנו לעד, רגע לפני ששרפו אותם בעודם בחיים יחד עם ילדיהם.
עד היום לא קיבלנו תשובות, היכן היה הצבא, לאן הוא נעלם? התפייד? עזב את המדינה באותו יום ארור? למה לקח לו כל כך הרבה זמן להגיע ולחלץ את התושבים מהתופת שעברו, ולחלץ את המדינה כולה מהמלחמה הרב זירתית שנקלענו אליה. ובמקום לקבל תשובות, כי זה תפקידו של כתב מתמחה בתחום המדובר, דבורי הפך לסוג של איש יח"צ שמקריא את דפי המסרים שצה"ל מוציא לכל גופי התקשורת. במסגרת עבודת עיתונאים זה נקרא עבודה קלה, שאין בה כל מאמץ, המידע זורם אליך לנייד דרך הדוברות והיח"צ, והעיתונאי לא עורך אף תחקיר מעמיק בלקבל מידע מדויק ואמין שהצבא היה רוצה שיישאר בחדרי חדרים.
יחד עם זאת ידע דבורי לבקר היטב את הממשלה והעומד בראשה על קבלת החלטות שגויה, ועל העדר חוסר אסטרטגיה מדינית, ובצדק, נתניהו זכה בגאון לכל ביקורת קשה, ומחדל השבעה באוקטובר מוכתם על ידיו בדפי ההיסטוריה והוא צריך לסיים את תפקידו, ויפה שעה אחת קודם. אבל אף לא מילה אחת קשה על הצבא. אף לא דרישה להתפטרותם של גלנט, והרמטכ"ל הרצי הלוי, שבדיוק כמו נתניהו צריכים יחד איתו להניח מפתחות ולפנות את מושבם.
חשוב לי לדייק כי פה ושם נאמרה מצידו של דבורי ביקורת לעבר זרועות הביטחון וצה"ל, שכשלו והפקירו את התושבים למותם, רק בשישי האחרון הוא התבטא במילים חריגות "הכישלון המחפיר והנורא של הצבא ומערכת הביטחון, ייקח שנים לשקם את אמון הציבור" אבל עד מהרה הוא שינה דיסקט וסיים את הטון בתשבחות "צה"ל מתאושש אוסף את עצמו ונכנס ללחימה בכל החזיתות זה בלתי יאומן".
הייתי מצפה שדבורי לקראת יום כיפור יערוך חשבון נפש עם עצמו, וישאל את עצמו שאלות קשות, לא כמו ששאל את הצבא: למי הוא מחויב כעיתונאי? לצבא ומערכות הביטחון או האם הוא מחויב לצופה, לפעמים אפשר גם למצוא דרך מאוזנת באמצע, ולטעמי במקרה של דבורי זה לא ניכר.
שיהיה גמר חתימה טובה לכולם.