השבוע עברנו לשעון חורף, מה שאומר שזכינו בעוד שעת שינה, או במקרה שלי בעוד שעת התהפכות במיטה, כי מי יכול לישון אחרי כל כך הרבה ימי חופש. לא מתלוננת כמובן. ובכן, חזרנו לשגרה. אין ברירה. ונראה לי שאין דבר שבא לנו יותר מלהישאר בבית לבינג' או שניים כשמחשיך כבר בשש.
לענייננו. אין ספק שאן האת'וויי היא אחת מהשחקניות האמריקאיות האהובות עליי. "השטן לובשת פראדה" אופ קורס, שלימד אותי את כל מה שאני יודעת על יחסי עובד מעביד, "המתמחה" הרגיש והחמוד כל כך לצד רוברט דה נירו, "יומני הנסיכה" ועוד כל כך הרבה הברקות מסוגים שונים. לכן באתי מראש עם הרבה מאוד ציפיות מ"ימים של תום" ("Armageddon Time'') בכלל, ומהאת'וויי בפרט, כמובן. בואו נאמר שהוא מאוד שונה מהשטן לובשת, וגם מהרבה דברים אחרים שצפיתי בהם לאחרונה.
הכל מתחיל בחייה של משפחת גרף, משפחה יהודית בשנות השמונים. אסתר (האת'וויי), אם המשפחה, ואירווינג (ג'רמי סטרונג), הם הוריהם של פול. סבו של פול, אהרון (אנתוני הופקינס), מנסה לשכנע אותו יום אחד שעליו לעבור לבית ספר יוקרתי יותר, כדי להימנע מהתרועעות עם בני מעמד נמוך יותר. וכשהוא אומר "מעמד נמוך", הוא מתכוון לבין היתר לג'וני, חברו האפרו אמריקאי של פול מהכיתה.
הסרט, המבוסס על חייו של הבמאי ג'יימס גריי אי שם בקווינס, שונה לחלוטין מהרושם שמותיר שמו, גם בעברית וגם באנגלית. זה לא גורע מהעובדה שמדובר בפיסה קולנועית מרגשת ומרהיבה, שמאחוריה ניצב סיפור כואב על גזענות ומעמדות, בימים בהם אמרו הכל מבלי לדעת מה לא בסדר. תצוגת משחק נהדרת, אן כרגיל גונבת כל הצגה שתעמוד בדרכה. כואב, אבל כיף באותה נשימה.