קייט וויילר חוזרת, רוחשת טוב לב וקדושה יותר מהעונה הקודמת. ים הפוליטיקה סביבה גואה, גם הדברת, וביחד הופכים את "הדיפלומטית" לסדרה שאפשר להסתדר בלעדיה.
את העונה הראשונה והמצוינת סיימנו כשהאל, בעלה של השגרירה קייט וויילר, מתפוצץ בפיגוע. האל, אל דאגה, נשאר בחיים, ואחרי פרק אחד בעונה החדשה כבר מתרוצץ סביב קייט ומסייע לה, או שלא, אף פעם אי אפשר לדעת לגמרי עם הבחור הזה.
בינתיים מתברר שהטיל שנורה על ספינת המלחמה הבריטית - ממשיכים לחלוב את הסיפור הזה - הוא בעצם עבודת פנים שנעשתה על ידי מישהו מתוך הממלכה, והחשוד הראשון הוא לא פחות מהפי־אם, ראש הממשלה, שמצידו מאשים את הרוסים.
פה, מודה, איבדתי קצת את קו העלילה. הקומבינות, ההיסקים, התככים - היו קצת מעל ההבנה של אדם פשוט כמותי שמתיישב מול המסך בסוף עוד יום בארץ המתוחים והמעוצבנים. פעם החשוד הוא א', אחר כך ב', אחר כך מנסים להדיח, אחר כך המועמד להדחה מדיח בעצמו את מתכנן ההדחה, אחר כך נכנסת לתמונה סגנית נשיא ארה"ב, שמגיעה לשטח וגם היא בעצמה מערבבת, ובתוך כל הסמטוחה הזאת קייט וויילר - תמיד קדושה, טובת לב, מנסה תמיד להיות בסדר - מנסה להחזיק את כל העסק שלא יתפרק, וכאן הפסקתי בערך לחבב אותה. בלי אקשן, עם בלי סוף דברת פוליטית, הפכה "הדיפלומטית" לסדרה שאפשר בהחלט להסתדר בלעדיה. נקסט.