כבר יום חמישי, וזה בדיוק הזמן לנוח קצת משלל הבלת"מים, הפקקים, וכוננות הספיגה שנקראת עוד שבוע במדינת ישראל. אתם בדרך לספה, בעודכם מחזיקים בידיכם משהו טעים ושתייה טעימה לא פחות? שבו בנחת, ושאו פעמיכם אל השלט. יש מה לראות.
הפריה הדדית | Maybe Baby
אני יודעת שמדובר בשם שלא מסביר הרבה על הסדרה שמאחוריו. בדיוק בשביל זה אני פה. מדובר בעונה שנייה של קומדיה דנית משולחת רסן, על שני זוגות שהיו בטוחים שמרפאת הפוריות החליפה בין הביציות שבחזקתם. בסופו של דבר זה לא קרה, אבל איכשהו הרביעיה החליטה לעבור לגור ביחד, ממש כמו בקומונה, על מנת לגדל ביחד את הילדים.
בעונה השנייה שעלתה ממש לא מזמן, אדי ההיריון כבר התפוגגו, מה שאומר שהתחילו החיים אמיתיים. ילדים, מסכים, האשמות הדדיות, וכל המשתמע מכך. רק כשבמקרה הנוכחי זו אריזה משפחתית של יותר מדי מבוגרים ופחות מדי ילדים. לא חשבתי שאשמע דנית לאורך כל כך הרבה זמן ברצף עד שאתרגל, אבל זה קרה. אחרי שזה יקרה גם לכם, אתם הולכים ליהנות מסדרה בוטה ולא מתנצלת על כל האמת של ההורות. בגרסת הבמאי כמובן.
האיש שלי בפנים | A Man on the Inside
מכירים את הסיפורים האלה על אנשים שחיו את חייהם בשלווה, עד שהפכו פתאום לסוכני מוסד או כל ארגון ביון אחר וטרפו את הקלפים? אז הסדרה שלפנינו מתחילה בדיוק כך. הכירו את צ'ארלס, מרצה שבדיוק פורש לגמלאות, בו בעת כשחוקרת פרטית מחליטה להעסיקו במסווה של דייר בדיור מוגן בסן פרנסיסקו.
פתאום, החיים שהפכו אפורים ללא ספק, מתמלאים בצבעים שצ'ארלס לא הכיר. ומה נאמר? טד דנסון נפלא, רעיון הסדרה חשוב בהחלט, והפרקים, 8 במספר, עוברים במהירות רבה מדי.