הסדרה הדוקומנטרית החדשה של דרור מורה ב-yes דוקו מגיעה בעיתוי טעון במיוחד. בעוד המדינה מתמודדת עם אחת המלחמות הקשות בתולדותיה, "דגן: המלחמה האחרונה" מציעה מבט מעמיק ואינטימי על דמות מפתח בהיסטוריה הביטחונית של ישראל. מאיר דגן, שהלך לעולמו ב-2016, היה הרבה יותר מראש מוסד - הוא היה התגלמות של דור שלם במערכת הביטחון, דור שדגן הגדיר בעצמו בתור "דור דפוק" משום שעבר את טראומת מלחמת יום הכיפורים.
מהקמת יחידת המסתערבים הראשונה, דרך מבצעים נועזים בעזה, ועד להובלת המוסד בעשור גורלי שכלל את תקיפת הכור בסוריה וניסיונות סיכול תוכנית הגרעין האיראנית - דגן עיצב פרקים מכריעים בהיסטוריה הישראלית. אך אולי יותר מכל, הוא נודע בשנותיו האחרונות כקול צלול וביקורתי שלא חשש להתריע מפני סכנות קיומיות למדינה.
הסדרה, המבוססת על ראיונות עומק שצולמו בחודשיו האחרונים, חושפת דמות מורכבת שחיה על התפר שבין עוצמה צבאית לתבונה מדינית. מורה, שהתפרסם בזכות "שומרי הסף" (אחת מיצירות התעודה המבריקות והחשובות ביותר שנעשו בישראל), מצליח לארוג נרטיב מרתק המשלב בין סיפורי מבצעים חשאיים מרהיבים לבין תובנות עמוקות על עתיד המדינה. התמונה של סבו של דגן כורע ברך מול חיילים נאצים רגעים לפני שנרצח, שהייתה תלויה במשרדו, מסמלת את המצפן המוסרי שהנחה אותו בשירותו - בן לניצולי שואה שהקדיש את חייו להבטחת קיומה של ישראל.
הבחירה להציג את דגן כמרואיין היחיד שפניו נראות על המסך מייצרת אינטימיות נדירה. קולו הצרוד, רזונו הכואב ממחלת הסרטן, ומבטו החודר מלווים אותנו לאורך חמשת הפרקים, כשהוא משרטט תמונה מורכבת של חיים שהוקדשו למדינה. השחזורים המבוימים, למרות איכותם הטכנית, מרגישים לעתים מיותרים ומגומדים אל מול העוצמה של העדות האישית.
נקודת החוזק המרכזית של הסדרה היא ביכולתה להציג את המורכבות של דגן - לוחם נחוש שהפך למדינאי מפוכח. הוא מספר על מבצעי חיסול וסיכול בגאווה מקצועית, ובאותה נשימה מזהיר מפני ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, ומהסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית. יש משהו נבואי באזהרותיו, שהגיעו לשיאן בנאומו ההיסטורי בכיכר רבין ב-2015, ושנשמעות היום רלוונטיות מתמיד.
עם זאת, הסדרה סובלת מאריכות יתר. חמשת הפרקים מרגישים לעתים כמו מסע מתמשך מדי, כשחלקם יכלו להיות קצרים יותר - כמעט שעה כל פרק. ההתעכבות על פרטים היסטוריים מסוימים באה לפעמים על חשבון העמקה בתובנות העכשוויות של דגן, שמרתקות במיוחד לאור המציאות הנוכחית.
ובכל זאת, "המלחמה האחרונה" היא יצירה חשובה. היא מספקת תזכורת חיונית לערך המנהיגות האחראית והמפוכחת, כזו שמשלבת תעוזה מבצעית עם ראייה מדינית רחבה. דגן מצטייר כאן כמי שהבין לעומק את המחיר של הכוח, ואת החובה להשתמש בו בתבונה "אך ורק כאשר אין ברירה אחרת", לדבריו.
בתקופה שבה השיח הציבורי נוטה לקיצוניות, דמותו של דגן מציעה מודל מורכב יותר - של פטריוטיות ביקורתית, של אומץ שאינו מתבטא רק בשדה הקרב אלא גם ביכולת להשמיע אמיתות לא נוחות. "לצערי הרב, היום, אין לנו מנהיגות מאחדת, בעיניי, אלא יש לנו מנהיגות שצומחת ומתפתחת על רקע השסעים בתוך העם היהודי", נשמע דגן אומר/חוזה.
הסדרה של מורה מצליחה להנציח לא רק את סיפור חייו של דגן, אלא גם את המורשת החשובה שהותיר - תזכורת לכך שעוצמתה האמיתית של ישראל לנצח תהיה טמונה ביכולתה לשלב בחוכמה בין כוח לתבונה מדינית. דבריו של דגן על "הצבת יעדים אסטרטגיים ברורים" מהדהדים ומצמררים היום ביתר שאת, ומספקים תובנה חיונית שראוי שתנחה את מקבלי ההחלטות בקואליציה גם בימינו אנו.