ערב נוסף של “הכוכב הבא לאירוויזיון” הסתיים, עם סיפורי חיים מרגשים, רגעים מפתיעים ושופטים שמתלבטים בין רגש לאוזן מקצועית. עם כל הדרמה, השאלה שחוזרת שוב היא האם באמת שמים שם את הדגש על הדבר החשוב ביותר – מי מתאים לייצג אותנו השנה באירוויזיון?
נתחיל עם אליקיר קרן (27), שהביא איתו את אמא שלו ואת הסיפור המשפחתי המקסים. בביצוע של השיר “הגורל הזה” של דודו אהרון, בעוד נס וסטילה הנמצאים בפרק כשופטים והפיחו רוח צעירה בתוכנית עם הרעננות שלהם. אחריו הגיעה לינוי ביסמוט (17), עם החמולה המרשימה שלה – רגע קלאסי שמזכיר את מהות התוכנית.
אין מה להתווכח, הרגע הזה הדגיש שוב את העובדה שיש בשולחן השופטים גם כאלה שנראה שלא ברור מדוע מקומם שם. כשסיימה לשיר, השופטים שוב עמדו בפני השאלה: לבחור לפי רגש או לפי התאמה לאירוויזיון? איתי לוי, באופיו הכובש, ניסה לשכנע לשים את התחרות האירופית בצד – והשאלה היא למה? הרי אי אפשר שלא לשפוט מתמודדים אחרת מהדרך שבה ייבחנו על הבמה הגדולה באירוויזיון עצמו. זהו חיזוק נוסף למה שכבר כתבתי בטור הקודם: לא תמיד ברור אם האירוויזיון באמת במרכז ההחלטות של השופטים.
אורי סאבן (21), לעומת זאת, הגיע בשקט בשקט וללא איזכור בפרומו כלשהו, אך סיפק את אחד הרגעים המרגשים ביותר של הערב. בחור צעיר עם גמגום שהצליח להתמסר למוזיקה ולהוכיח ששום דבר לא יכול לעצור אותו וחלומות אכן מתגשמים. ברגע שהתחיל לשיר, הגמגום פשוט נעלם, וזה היה לא פחות ממדהים.
לראות את עדן חסון ואיתי לוי מתפרקים מהתרגשות – היה רגע שמדגיש את כוחו של החיבור האנושי. עם זאת, חשוב לי לציין את אסף אמדורסקי, ששוב הוכיח את מקצועיותו המופתית. הוא שפט מתוך אוזן קשבת לביצוע ולא מתוך התלהבות מהסיפור האישי, והשאיר את הפוקוס על מה שחשוב באמת – הכישרון והיכולת הבימתית.
ואז הייתה המתמודדת אופיר הרוש (23), שחזרה לנסות שוב את מזלה אחרי שכבר התמודדה בעבר בתוכנית ועזבה בשלב מוקדם, עם סיפור קליל ותחושה שהיא פשוט נהנית מהחוויה. לצד רותם סלע ואסי עזר, שהוסיפו קלילות ורגעים מצחיקים על הבמה, ואיך אפשר שלא להתייחס לאנרגיה המרעננת שהביאה לתוכנית עם כל התלתלים. אפילו יצא מזה פריים חמוד עם סטייל.
אבל רגע השיא של הפרק הגיע עם הזמרת המוכרת שבאה להתמודד באומץ רב בתחרות ובחרה להופיעה כאנונימית במסווה - אך מהרגע שבתחילה לשיר, ישר זיהינו: ואלרי חמאתי. לא היה ספק שזו היא והביצוע שלה העלה במיידית את הרף של התחרות.
בין כל הדרמה, הסיפורים וההפתעות, עולה שאלה גדולה: האם היכולת להתרגש מסיפור חיים מרגש צריכה להיות המדד להצלחה בתחרות כמו האירוויזיון? או שמא עלינו להתרכז אך ורק בשירה, ביכולת הקולית ובנוכחות הבימתית?
מכל מה שצפיתי עד כה, אולי ואלרי היא הכוכבת הבאה שלנו. אבל דבר אחד ברור – אם נמשיך לשים את הרגש לפני המקצועיות, נצטרך לשאול את עצמנו אם התחרות הזו באמת מוצאת את הנציג המתאים ביותר.
ועוד כמה מילים על הביצוע של חמאתי. הוא לא רק העלה את הרף המוזיקלי אלא גם מחשבה על הכיוון התרבותי של הנציגות שלנו השנה. אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, שהותירו פצע עמוק בחברה הישראלית, אולי דווקא השנה עלינו לחשוב על שיר שיחבר בין הקהילות השונות בארץ.
שילוב של עברית וערבית, שתי שפות שמייצגות את הגיוון התרבותי והמורכבויות במדינה, יכול לשדר לעולם מסר של תקווה ואחדות דווקא מתוך הכאב. ולארי, עם יכולותיה הווקליות והנוכחות הבימתית, נראית כמי שיכולה לשאת מסר כזה בצורה אותנטית ומרגשת. האם הבחירה בשיר כזה יכולה להפוך את האירוויזיון השנה לפלטפורמה לא רק מוזיקלית אלא גם ערכית? נראה איך התוכנית תתפתח.