"פגישה עם רוני קובן", אבישי בן חיים, כאן 11: לקום ולמחוא כפיים לרוני קובן. ריאיון הוא בדרך כלל צורת תקשורת צולעת, שמאפשרת למרואיין להסיט את השיחה בקלות לקרקע יציבה יותר תחת רגליו, או סתם הזדמנות להפגין רדידות בלתי מעניינת. נסו להקשיב פעם לריאיון עם שחקן כדורגל אחרי משחק (“שמח שהבקעתי אבל העיקר היה המאמץ הקבוצתי ואני גאה בחבריי לקבוצה"), או האזינו לריאיון עם פוליטיקאי, נגיד מירי רגב (אין באמת אדם בשם מירי רגב, יש בוטית המדקלמת דף מסרים יומי, אם במקרה נדיר תפסתם אותה בארץ). קובן, מראיין חביב, התגבר על המכשולים הללו. הוא הכין היטב שיעורי בית לקראת הקליינט הנתון במחלוקת, וכשאבישי בן חיים הגיע, נעץ בו את השיפוד וצלה אותו היטב על האש.
צהלות השמחה שבוקעות מכל רשת חברתית בעקבות הריאיון הן מובנות. אבישי בן חיים טיפס על יותר מדי עצבים בניג'וסי ישראל השנייה וההגמוניה המודעת והבלתי מודעת שלו, כאשר מה שבעצם עשה היה בסך הכל להמציא את עצמו בצורת דודי אמסלם משופר עם שיער ארוך ותואר דוקטור - מחיה את הפילוג העדתי העבש ועושה עליו פרנסה מצוינת.
לא התכוונתי לצפות בריאיון. אחד האירועים המשמחים הבודדים בשנה האחרונה היה היעלמותו של אבישי בן חיים מהמציאות התקשורתית הישראלית. התיאוריה שלו ממילא לא עניינה אותי - היא לא פקחה עיניים ולא הועילה ולו לאדם בודד בארץ, מלבד כמובן לבן חיים עצמו. כבר מזמן פיתחתי שיטה יעילה לא להתרגז ממנו - כשהוא על המסך, אני מיד בערוץ אחר. לחיצה, אין אבישי בן חיים, אין עצבים. זה עובד מצוין. גם, אגב, עם טיפוסים אחרים המופיעים תדיר על המסך שלנו. מומלץ לכל צופה.
אלא שצעקות השמחה לאיד ברשת בעקבות הריאיון איתו גרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת הפעם המפגש עם בן חיים שווה את תחושת הדחייה. אז לקחתי פראמין אחד ליתר ביטחון והתיישבתי מול המסך. והנה כמה מסקנות: כאמור קובן עשה שיעורי בית מקדימים מצוינים ואכן ניקנק את בן חיים. זה היה, תסלחו לי, מענג. כשגבו אל הקיר והוא חשוף, אפשר היה ללמוד כמה דברים על בן חיים.
הוא עושה שימוש בלתי פוסק בטריק המתיקות. הוא מלא אהבה, הוא קורא לך "אח שלי", "יקירי", "אהובי", "כפרה". כל תא אפידרמיס בגופו זולג דבש. יום אחד, כשייגמרו הדבורים בעולם, ייקרא אבישי למלא את מקומן, לעופף מפרח לפרח ולהביא מזור לטבע הדואב. הוא כל כך מתוק שבעצם הוא בקלאווה. יושב על המגש, מפתה אותך שתנגוס בשפע הדבש שבו ואחר כך משאיר אותך עם צרבת.
רק תן לו לדקלם "ישראל השנייה" פעם או פעמיים והוא מרגיש יציב מעט יותר על הקרקע. הוא מיד שולף את שמות התואר "המנוצלים", "הנרדפים", "המבוזים", ופה אני נאלץ להסכים איתו. כאשכנזי, שלא ידע רעב מימיו, אני משתייך אליבא דאבישי לישראל הראשונה, ובאמת, לעיתים, אחרי שאכלתי ארוחת צהריים דשנה, כרסי נפוחה ואני שבע רצון, אני יורד מהבית לרדוף אחר מזרחים רזים ומזי רעב, לבוז ולנצל אותם. ככה זה חזירים הגמוניים.
אין לו הצעות מועילות. כשקובן שואל אותו כיצד לפתור את הבעיה הדמיונית שהוא מציף בחריצות כה רבה, הוא לא מציע למשל מלגות לסטודנטים מהפריפריה. לא מועצת חכמים פילוסופית ארצית למשל, שתחפש ותציע פתרונות לשאלות שקורעות את הארץ. יש לו פתרון כיתה ד' - הוא מציע אחדות מתוקה. כזאת שתהיה בה הרמוניה ואהבה ולא תהיינה הפגנות, כי הן מבטאות זעם. הוא רוצה רק הילולות וחפלות. יה רייט. ושם זאב ירקוד עם כבש וסמוטריץ' עם טרנסג'נדרית ירבץ. כמה חרטה ברטה, בן חיים. כמה אתה מודע לחרטיותה ברטיותה שלה.
איזה יופי של עבודה קובן עשה. אם היה משהו מתוק בבן חיים, אלו השתיקות שלו מול השאלות של קובן. בן חיים חכם מספיק כדי להבין שהשתיקות הללו לא רק הציגו אותו ככלי ריק אלא גם את משנתו כמחוררת וחסרת תקפות. קובן אפילו לא היה צריך להיות מרושע. בן חיים הגיע, הניח את ראשו על הסדן והתחנן בפני קובן שיוריד עליו את הגיליוטינה.
לא ישכחו לבן חיים את הריאיון הזה עוד הרבה זמן, והוא, בניסיון למזער נזקים, העלה פוסט לרשתות שבו טען שהריאיון המשודר קוצץ ונערך בצורה מגמתית ולא שיקף את רוח השיחה הנינוחה שהתנהלה בינו לבין קובן. על זה אתה מתלונן, בן חיים? שועל ותיק כמוך בג'ונגל התקשורתי מיילל שדבריו הוצאו מהקשרם? אתה הרי יודע למה זה קרה. אם היית בהגמוניה, זה בטוח לא היה קורה. זה משום שאתה ישראל השנייה.