מפה לשם, כבר 30 שנה סיגל שחמון נמצאת על במת הבידור והתקשורת שלנו – כמגישת טלוויזיה, כשחקנית, כדוגמנית, ובשנים האחרונות גם כקואוצ'רית. בריאיון לפודקאסט של "מעריב" היא חזרה לתחילת הדרך ולמה שהשתנה מאז.
היופי הוא כרטיס שליווה אותך כל השנים?
"כן ולא. אני אגיד לך למה. בצעירותי ובילדותי, הקשר עם יופי היה מקרי בהחלט. זאת אומרת, הייתי ילדה חסרת ביטחון, לא בחוויה של יפה בכלל, לא הייתי היפה של בית הספר. לא, לא היה לי את זה".
מתי הפכת לברבור?
"הפעם הראשונה שהתחלתי להבין שאולי אני נראית, הייתה בצבא. מישהו שרק לי, הסתובבתי לראות למי שורקים, ואז הבנתי שהוא שורק לי. הייתי בשוק מזה. בצעירותי גם הייתי בזוגיות שמאוד הקטינה אותי, לא נתנה לי במה, לא ליופיי ולא לחוכמתי. הייתי בשוק כשיצאתי החוצה ופתאום אנשים התחילו איתי".
התחלת את הקריירה לצד ארז טל ב"גלגל המזל". היית לומדת את הנשימות שלו כדי לדעת מתי הוא לוקח פאוזה ואת יכולה להיכנס.
"נכון. קודם כל, ארז הוא סוליסט. המון אנשי טלוויזיה מאוד טובים הם סוליסטים, מה גם שמגיעה בחורה לידו. הוא לוקח אחריות על הטלוויזיה, וזה בסדר גמור. מאחר שאני באמת הייתי נורא בתחילת דרכי, עדיין לא חשבתי שיש לי משהו לומר לעולם, ולכן בהתאם היו התסריטים".
איך ידעת לקחת לעצמך מקום?
"אני אגיד לך שזה דווקא היה סוג של חוצפה. מה עשיתי? בגלל שרציתי יותר במה, אמרתי, אני אלמד את הנשימות שלו, וכל פעם שהוא לוקח נשימה, אני אכנס. באמת זה היה לטובתי, כי ככל שעשיתי יותר, באמת קיבלתי יותר בשר בתוך התוכנית".
וכמה קשה הוא המעבר כשהמסך נגמר? היית אחת הנשים המוכרות והאהובות בישראל, ויום אחד, פתאום המסך נגמר לך.
"למזלי הרב, זה לא טלטל לי את הנפש. גם כי זה היה הדרגתי, וגם כי זה היה מבחירה. הגעתי בגיל 24, אז התחלתי את הקריירה, זה גיל שיחסית הייתי בו כבר מאוד אסופה. הייתי במילאן, דגמנתי שם שנה. הייתי כמו אמא להמון דוגמניות בנות 16, שעשו סמים, ולקחתי אותן תחת חסותי. הייתי כבר מבוגרת למסך".
את מפחדת מהזקנה?
"כן, בטח. אתה יודע, אני אומרת 'אישה יפה מתה פעמיים'. אני באמת עושה הכל בשביל להגיד שאני מאחלת לעצמי להתבגר בכבוד".
כשאת רואה היום את כוכבות הוליווד שעברו מתיחות פנים, זה משהו שבא בחשבון אצלך?
"אני כל כך מפחדת מלעשות ניתוח פנים, אבל אני אעדיף את זה מאשר לעשות עוד הזרקות, שנראות ממש לא טבעיות. אבל מה שהכי מרגש אותי זה נשים יפות, מבוגרות, שלא עלה עליהן הסכין לפנים. אני מסתכלת עליהן, אני תמיד ניגשת לדבר איתן. קודם כל כי נדיר לראות את זה. ברור לי שיש שם איזו השלמה פנימית ועבודה פנימית מאוד חזקה, להסתכל במראה ולהגיד 'כן, אני כבר לא צעירה, כן, אני כבר לא אהיה. וכן, אני יפה איך שאני'. אני מאחלת לעצמי להגיע לשם. יש לי עוד דרך".
ספרי על הזוגיות שלך היום, זה נדיר וכיף למצוא אהבה גדולה בגיל 50.
"אני לא יכולה להגיד שזה היה מפתיע. ידעתי שזה יקרה לי, כל כך ידעתי, חיכיתי לו. חברה משותפת שלנו אמרה לי יום אחד, 'תגידי, את עדיין לבד?', אמרתי לה, 'כן, לא מתפשרת, לא מצאתי את המדויק. מחכה למדויק'. לא בזבזתי לעצמי דייטים עם אנשים לא מדויקים".
איך הכרתם?
"החברה הראתה לי תמונה שלו, אמרתי 'מעניין'. כעבור חצי שנה נפגשנו במסיבה. העיניים שלנו נפגשו לשנייה, אני אומרת לך, 0.1 שנייה, ונבהלתי. אמרתי 'אוי ואבוי'. ברור לי שאם אני אומרת לו שלום, אני מדברת איתו עד הבוקר. באותו רגע יצאתי מהמסיבה, לקחתי מונית ונסעתי לבחור שיצאתי איתו אז, להיפרד ממנו. עוד לפני שדיברתי עם הבחור החדש מילה. רק העיניים נפגשו".
בשנים הראשונות שלך בטלוויזיה היית צריכה להיות מאוד "סטרייט". כשאת רואה למשל את אסי עזר ורותם סלע היום, שמרשים לעצמם להתפרק מצחוק ולהיות טבעיים, מה את חושבת על זה?
"אתה כל כך מדויק שזה מטורף. בתחילת הקריירה שלי הלבישו אותי בכל מיני שמלות כאלה נוצצות, שהן הכי לא אני. אני ג'ינס וטי שירט. הייתי שואלת, 'אבל למה לא ג'ינס וטי שירט?', היו אומרים לי, 'מי מתלבש ככה? זו טלוויזיה'. וכשהייתי מתפרצת בצחוק מול המצלמה, היו עוצרים ואומרים, 'לא, אי אפשר לצחוק ככה'. היום, כשאני מסתכלת על אסי ורותם, אני אומרת איזה כיף שסוף־סוף מבינים שככל שאתה יותר חופשי מול המצלמה, ככה יותר מתחברים אליך".
היום את קואוצ'רית מצליחה. כשאנשים באים אלייך בהתחלה, זה מסתדר להם - הקואוצ'רית סיגל שחמון?
"אין להם שום שיחה עם זה, אפס. כי לי אין שום שיחה עם זה. הם יודעים שהם באים למקום שממנו הם אמורים להגיע מהנקודה הזאת לנקודה הזאת, ואני רק מלווה אותם. הם מחליטים, הם עושים מה שהם רוצים עם הכלים שהם מקבלים, הם מחליטים על הקצב שלהם. אני רק שואלת אותם שאלות ומשקפת להם".
