איזה כיף – פרק של נוסטלגיה טהורה. פרק שמחזיר אותנו לרגעי הזהב של פעם עם מחווה מרגשת לבוגרי התוכנית "כוכב נולד" ו"הכוכב הבא". יובל גולד פתח עם שיר הענק של ג'קו אייזנברג, "קשה לי לא להתרגש", שהיה שיר האודישנים של העונה החמישית ב"כוכב נולד". אני, אישית, הייתי מכורה לשיר הזה.
כשגולד עלה לשיר, המעברון של "כוכב נולד", שהתנגן ברקע, עבר אצלי כמעט מבלי לשים לב, כאילו היה שם תמיד, טבעי כל כך. כשהוא התחיל לשיר, אני לא יודעת אם הצמרמורת שעלתה בי נבעה מהשיר עצמו או מהביצוע שלו, אבל מהר מאוד התברר – הביצוע היה חלש. חלש מאוד, אפילו. אני לא יודעת איך זה נשמע שם באולפן, אבל מהמסך זה היה ברור: הוא לא היה בסולם, והזיופים היו בלתי נסבלים.
כשמורן אהרוני ורד בנד עלו עם "Hurricane" של מרינה מקסימיליאן בלומין, היה ברור שמדובר ברגע עם פוטנציאל אירוויזיוני מובהק. האמת? אני עדיין מתלבטת לגבי הקונספט של הבובה. מצד אחד, אני מוצאת את עצמי חושבת: מה זה הדבר הזה? מצד שני, יש בזה משהו שמרגיש חדשני ואפילו גאוני. ואז, שוב עולה השאלה – איך אפשר לשיר עם בובה? זה לא מגוחך?
אבל ככל שאני מתעמקת, אני מבינה שאולי יש בזה איזשהו קסם ייחודי, משהו שיכול דווקא להתאים לשיגעון של האירוויזיון. הרי אחרי כל מה שראינו שם, נחמד לדמיין איך האירופאים יקבלו את זה – אולי הם יתלהבו ואולי יחשבו שזה פשוט מוזר, אבל מה שבטוח, זה לא ישאיר אותם אדישים.
עם זאת, ויש כאן "אבל" גדול – נראה שהחזון שמאחורי הציוות הזה פשוט לא מצליח לעבוד. אפילו על במת האירוויזיון, הידועה במוזרותה ובססגוניות שלה, הביצוע מרגיש בינוני והכימיה כמעט בלתי מורגשת. רעיון מסקרן? אולי. ביצוע מרשים? פחות.
דולב מנדלבאום, קשה להתעלם מההשוואה שלו לזוכה של השנה שעברה. בארץ? ללא ספק, יש לו ייחודיות ומשב רוח מרענן. אבל בחו"ל? הסיפור שונה, יש מאות כמוהו. באירוויזיון, שבו מופיעים מתמודדים רבים עם איכויות דומות, הסיכוי שלו לבלוט נמוך בהרבה.
יש לו יכולות ווקליות מרשימות, וזה בהחלט יתרון משמעותי, אבל כדי להצליח על הבמה האירוויזיונית, צריך יותר מזה – מופע יוצא דופן, כריזמה מתפוצצת או טוויסט שלא שוכחים. כרגע, התחושה היא שההופעה עשויה ללכת לאיבוד בתוך ההמון.
אודי שניידר, אודי שניידר, אודי שניידר. אתה פשוט הורג אותי. מה זה הדבר הזה? אם יש מישהו שבאמת מצליח לגעת בי – זה אתה. אני מאוד מתלבטת לגביך. מצד אחד, אתה ייחודי, כריזמטי, נוגע בנפש, אמן ופרפורמר מדהים. יש לך איכות שאי אפשר להתעלם ממנה – אתה באמת מצליח לרגש בניגוד להרבה מתמודדים אחרים.
אבל מצד שני, מבחינה ווקלית אתה לא שם. אתה לא מבצע ברמה גבוהה כמו חלק מהמתמודדים האחרים, וזה גורם לי לשאול: האם זה יספיק?אודי, אם במקרה אתה קורא את זה, אני זורקת לך רעיון – תתחיל להוציא שירים מקוריים. תביא לעולם את האופי המיוחד שלך דרך המוזיקה שלך. אני באמת מאמינה ששם טמון העתיד שלך.
אני חייבת לציין משהו – אולי הגיע הזמן להפסיק לקרוא לאודי "תופעת טבע" ו"מוזר"? זה פשוט מקומם. לאורך כל הפרקים השופטים דואגים לקטלג את שניידר בצורה הזאת, וזה מרגיש לא במקום. מי בכלל קובע מה מוזר ומה לא? ולקרוא לבן אדם "עוף מוזר" מול הפנים? זה פשוט לא לגיטימי בעיניי. אודי הוא ייחודי, כן, אבל בואו נשמור על כבוד בסיסי. מוזר? אולי המילה הזאת שייכת למי שממהר לשפוט אחרים.
יובל רפאל, כאן אני רוצה להיזהר במילותיי, אבל נדמה לי שהסיפור האישי שלה – המורכב והכואב – משפיע כאן יותר מידי. כל הפרומו של הפרק הסתכם בביצוע שהיה, למרבה הצער, חלש.
בסיום, הרגע שבו איתי לוי היה המום מתגובתו של אסף אמדורסקי היה בלתי נשכח. "אתה מסתלבט עליי?" הוא שאל, ואמדורסקי, בקור רוח, ענה: "אז בוא לא ניתן ביקורת אף פעם". הדינמיקה הזו הייתה אולי מפתיעה, אבל גם הצביעה על חילוקי דעות אמיתיים בצוות השיפוט.
ובסופו של דבר, היה מאכזב לראות את שניידר עוזב בשלב כזה. אמנם לא צפיתי לו להגיע לגמר, אבל הוא בהחלט היה מתמודד שהייתי שמחה לראות בשלבים המתקדמים יותר. זה אמנם היה בלתי נמנע, אבל עדיין קשה להיפרד ממתמודד כל כך ייחודי בשלב הזה.
בסיום התוכנית הכריזו שהגמר יתקיים בעוד 10 ימים, ואני מודה – נבהלתי. אני שואלת את עצמי: עד עכשיו העונה מרגישה מבאסת. אין אף מתמודד שבאמת ראוי לייצג אותנו, אף אחד שהביא טאלנט אמיתי או נוכחות בימתית כזו שמסוגלת להחזיק במה גדולה כמו האירוויזיון.
כשאני חושבת על הקהל הקטלני – תרתי משמע – עם הביקורות הקשוחות ושריקות הבוז שממתינות למי שיעלה, אני פשוט לא מצליחה לדמיין מישהו מבין המתחרים הנוכחיים שמסוגל לעמוד בזה. התחושה היא שאין לנו מועמד שיכול להפוך רגעים חלשים לביצועים בלתי נשכחים. וזה באמת מאכזב.