השחקן והיוצר האהוב, יגאל עדיקא, נאלץ להיפרד מאשתו בשנת 2003 במפתיע לאחר שפרצה אצלה מחלת סרטן עור אלימה בשם מלנומה. עדיקא מצא עצמו לבד, עם שני ילדים קטנים ועם כאב גדול אותו ניסה לעבד ולבטא בסדרת דרמה קטנה, אישית וחשופה בשם "מלנומה אהובתי" שזכתה בזמנו בפרס האקדמיה הישראלית למיני סדרה הטובה ביותר. ביום ראשון הקרוב הסדרה תשודר בכאן 11 לרגל יום הסרטן הבינלאומי.
בראיון מיוחד ל"מעריב" סיפר עדיקא על האופן בו היצירה נתנה לו את המקום לחטט בפצעים, איך גם לאחר 21 שנים הילדים שלו מסרבים לראות את היצירה על לכתה של אימם, על ההחלטה להסתיר מאשתו כי ימיה ספורים, על ההתמודדות שלו עצמו עם מחלה בימים אלה ועל אותם שחקנים שמסתירים את המחלה בה הם לוקים.
תשתף אותי בתחושות שלך לחזור לתקופה הזאת, בין אם ביצירה או בזיכרונות המשותפים.
"מצד אחד זה מאוד מרגש אבל מצד שני אני כבר 21 שנים אחרי זה. ב-2003 אורית נפטרה וב-2005 כבר עשינו את היצירה. גם הילדים שלי כבר גדולים; הבן שלי אביתר בן 30 וגיליה בת 25 אבל למרות שהם בוגרים, הילדה שלי עדיין מסרבת לראות את זה. זה מאוד קשה. הסדרה מצולמת בסגנון מאוד נטורליסטי. היא מאוד קרובה לאמת. היא לא מתייפייפת, היא לא הומוריסטית למרות שניסיתי להכניס קצת הומור".
בכל זאת אלה גם העוגנים שלך.
"נכון. למרות שזו סדרה עלילתית ועם דיאלוגים היא סדרה שצולמה כמעט כמו סרט דוקומנטרי, כי ניסינו להיות כמה שיותר קרובים לאמת. הצילום היה מאוד מיוחד, כמעט בלי תאורה, שלא יראו איפור – חוץ מהאיפור של הגידולים".
אתה רושם אחרייך המון פרויקטים, אבל בפרויקט הזה החלטת לחטט בפצעים הכי עמוקים שלך. הרגשת לפעמים שזה יותר מדי?
"אני שחקן - צורת הביטוי שלי היא ביצירה ובמשחק, אני יכול לבטא את הכאב ביצירה זה מה שאני יודע לעשות. החברים הטובים שלי ליווי אותי במהלך המחלה שנפרסה על חמישה חודשים בלבד. הייתה בורות מוחלטת בכל הנושא של שומה שמשתנה והזיהוי של הצבע שלה, וזה מעיד על תהליך לא טוב שקורה בתוך הגוף. זו מחלה שכיחה מאוד אצל לבנים, ואשתי המנוחה הייתה אישה לבנה עם עיניים ירקות. בדרך כלל חוטפים את זה משמש, באוסטרליה יש אחוז של מלנומה מאוד גבוהה בגלל החור באוזון שקרוב אליהם".
"וברגעים האלה אחרי לכתה לא הבנתי מה קורה איתי, פתאום אני נשארתי עם שני ילדים קטנים, אביתר (8) וגיליה (3). לא הבנתי מה קרה ואמרתי לעצמי שאני רוצה לשחזר, לחזור ולבדוק מה קרה לנו. היוצרים והחברים הטובים שלי יוסי מדמוני ודוד אופק ליוו אותי בימים הקשים האחרונים בבית החולים, וכבר שם, יום יומיים לפני שנפטרה, כשהייתה מורדמת ומונשמת - אמרנו שנעשה עם זה משהו. ואז אחרי שהיא נפטרה קמנו התאוששנו והתחלנו לכתוב".
איך אתה מתמודד מול הדחף לתעד, ליצור, לשחק לבין להיות בכאן ועכשיו, ברגעים המורכבים שחווית? כפי שדויד פרלוב אמר "לצלם את המרק או לאכול ממנו".
"דוד אופק הושפע מפרלוב מאוד. תשמעי, מאוד חשוב הגילוי מוקדם. גם אני בעצמי חליתי בסרטן המעי הדק, אני עדיין מקבל טיפולים פעם בחודש, זה סרטן שמוגדר יחסית קל. אני מקבל זריקה פעם בחודש. ואני רוצה להגיד לך שיש הרבה ידוענים שאני מנסה לגייס אותם לעניין – שיחשפו. הם חטפו מחלה וממשיכים לתפקד כרגיל ומסתירים. יש כאלה שהחליטו לחשוף אבל יש כאלה שלא. יש לי חבר, מנהל בית ספר למשחק, שחטף התקף לב והוא לא מסכים לדבר על זה - אמרתי לו שגם אני חטפתי. ואמרתי לו ׳בוא נדבר, נחליף חוויות׳ אבל הוא לא רצה. יש כאלה שמפחדים. גם אני, כשחטפתי סרטן התחלתי לחלק את כל הירושה וראיתי שחורות. אבל כל עוד אני בשליטה בבדיקות – עד היום אני רגוע. אבל זה היה מאוד קשה. ואני זוכר שהתייעצתי עם פרופ׳ איתן פרידמן והוא הרגיע אותי. הוא גם שיחק בסדרה שלנו".
"היו שמועות של שחקנים שיודעים שיעקב (כהן) מסתיר את המחלה שלו. אני לא שופט, אבל כן אני חושב שצריך לחשוף את זה כדי לתת כוח לאנשים אחרים. כי זה נותן כוח לאחרים שאפשר להילחם במחלות הקשות, וזה לא טוב שמדברים עלייך מאחורי הגב. אז לא נורא, אתה מקבל את זה ואתה מבין שהידיים שלך רועדות – אין במה להתבייש. היה שחקן מסוים ששיחק איתי בהצגה, והוא היה מאוד צעיר - שאלתי אותו מה קורה כי הוא רעד ואז הוא אמר לי – ׳כן. חליתי בפרקינסון׳. כולם מדברים על זה, צריך לקבל את זה".
עוד הוסיף: "ידוענים צריכים לחשוף. אני מכבד כל אחד, אבל צריך לדבר על זה. כשחליתי מיד דיברתי על זה. אבל אצלי זה לשחרר. אני מוריד אבן מהלב. יאללה, סיפרתי, אמרתי וזהו".
איך התחושה לחזור ליצירה הזאת?
"אני רואה את זה בפרספקטיבה של 20 שנה, אני בוחן אותה אחרת, בוודאי שהיום היינו מצלמים ומשחקים אחרת. אבל היא נשארה לי חזקה וגם מפחידה אותי במקומות מסוימים. פרק שלוש הוא פרק קשה שממש קשה לי לראות. אני כמו חווה איתה את המחלה עוד פעם. מה שאני חוויתי איתה זה איום ונורא – היא עברה טיפולים ניסיוניים, טיפול באינטרלוקין שהיה אז ניסיוני. זה ניפח אותה. היא הייתה אישה צנומה, רזה ויפה והטיפול ניפח אותה כמו ליוויתן. היא איבדה צלם אנוש. כבר בימים הראשונים שהמחלה פרצה, אמרו לי שזו שאלה של זמן עד שהיא תמות. כשהיא הייתה בן אדם כמו כל אדם, ביקשתי שלא ידברו איתה, הסתרתי את זה ממנה והסתובבתי עם זה בעולם. ירדתי למטה, לשפוך זבל, 50 פעמים ביום רק כדי לדבר בטלפון. היא הדחיקה את המחלה, ולכן ביקשתי שלא יגידו לה את מה שאני יודע. בתוך תוכה היא ידעה, היא ציוותה אותי ואת אמא שלה לשמור על הילדים".
איך אתה מתמודד עם גידול הילדים לבד?
"מהיום שהיא עזבה לא עזבתי את הילדים. הם איתי. הילדה שלי עזבה את הבית לפני שנה וחצי לגור עם בן הזוג שלה והילד שלי גם התחתן. הייתה עזרה גדולה של הסבתא, אמא של אורית, היא הייתה קשורה אליהם מאוד – הם קראו לה סבתא – אמא. לי היו המון הצעות לעבודות שהייתי דוחה, וסחבתי את זה הלאה עד הלום. אנחנו שלושתנו יחד, ממש יחד. אני תמיד אומר להם הבית הזה הוא שלכם – אתם לא גרים אצל אבא זו דירה שלכם. אנחנו כמו שלושה שותפים לדירה".
איפה אתה עומד כרגע בפן הזוגי?
"אין לי בת זוג עכשיו. היו לי פה ושם. אבל לא הייתי באמת פנוי לזה – השקעתי את עצמי רק בילדים. אבל את יודעת - כבר עשיתי את הסיבוב שלי, יש לי ילדים, ידעתי אישה. עכשיו אני מרגיש יותר בשל, ואם תגיע אהבה אני לא אומר לא".
