אי שם במעלה השלט, רחוק מסערות היום, מסתתר לו ערוץ הכנסת. שומר על איזון פוליטי, לא מרגיז איש, מסתדר בלי בעיה עם החשיפה המועטה.
יש משהו אדיש ביחס הציבורי כלפי ערוץ הכנסת. יודעים שהוא נמצא אי שם בשלט (אפיק 99). שמישהו מתקצב אותו (הבעלים חברת RGE בבעלות משפחת רקנאטי, דרך תקציב המדינה). ושהערוץ מה שנקרא “אובייקטיבי", כלומר לא מרגיז את הממשלה, כי קרעי לא רוצה לסגור אותו (אבל זה כמובן זמני, כי אם למישהו יקפוץ הפיוז והוא יקרוץ בעינו, תראו את קרעי מסתער, חמוש בשלל טיעונים אידיאולוגיים שמסבירים למה לא צריך לחשוף לעיני הציבור את החלטורה שחברי הכנסת עושים מניהול המדינה).
אף אחד לא מתלונן על ערוץ 99, מה שאומר שהקיום שלו לא מפריע לאף אחד. אפשר להניח שהערוץ, הזוכה מצד הציבור לחשיפה מזערית אם בכלל, שומר על האובייקטיביות הנדרשת ממנו, כלומר לא מרגיז אף אחד, לא חושף, לא מגלה, לא מעצבן - הוא פשוט שם, בלב המאפליה הישראלית ומצליח איכשהו לצאת ממנה כשכל נוצותיו לגופו.
כמי שלא מתייר אף פעם באפיק 99, היה מפתיע לגלות את אתר הערוץ - מאורגן, עשיר בסרטוני וידיאו מהוועדות השונות, מדיוני הוועדות, ממליאת הכנסת ועוד. עיתונות נשכנית לא תמצאו שם כמובן, אבל סיור סטרילי במשכן בהחלט כן. יכול להעביר לכם חצי שעה בכיף.
לאחרונה שולח הערוץ את זרועותיו לכיוון יצירת סרטים דוקומנטריים, ודוגמה לכך היא הפרק הראשון בסדרה ששודרה השבוע “שולה וגאולה", על חברות הכנסת הידועות שולמית אלוני ז"ל וגאולה כהן ז"ל.
אני לא יודע אם שתי הנשים שהיו כה דומיננטיות משני צידי המתרס הפוליטי נבחרו לצורך האיזון הפוליטי והרצון לא להרגיז איש, אבל כשלעצמו הפרק היה לא רע כלל. שילוב של קטעי וידיאו ארכיוניים רבים, קצת היסטוריה מקומית, הרחק מהזעם הלופת ונודף מכל נחלה פוליטית כיום, “שולה וגאולה" היה כמעט מרענן רשמי לצפייה. לא מעמיק מדי, לא מקפיץ צופה בזעם מן הכורסה, הולך בקלות על ביצים, כי בערוץ 99 לא מבקשים יותר מדי חשיפה. חשיפה מפריעה לשקט התעשייתי שנוח שם לכולם.
