״סינדרום עזה״, כאן 11
עזה לא תרפה ממדינת ישראל. היא תתאושש, תשתקם ותחזור אכזרית ומסוכנת יותר. כבר 76 שנים זה קורה. עזה לא נולדה ב-7 באוקטובר. היא תמיד הייתה שם. פעם, לפני הרבה מאות שנים, לך תאמין, הייתה עזה עיר נופש עשירה ומרכז מסחרי חשוב.
מור ולבונה, תבלינים שערכם היה יקר ביותר, יצאו בדרך שנסללה וכונתה דרך הבשמים מחצי האי ערב, הובלו לירדן ומשם, דרך הנגב, לנמל עזה ובאוניות לרחבי כל דורש. עם התפתחות התעבורה הבינלאומית ירדה חשיבותה של עזה, ועד לפני מלחמת העצמאות הייתה הרצועה יישוב חקלאי שקט שמנה כ־30 אלף תושבים, חלק מהאימפריה העות'מאנית ולאחר מכן חלק מהמנדט הבריטי.
זרם הפליטים שהגיע לרצועה במהלך ואחרי מלחמת העצמאות הפך את עזה ליישוב שמונה מעל 200 אלף בני אדם. מצרים השתלטה על הרצועה, הפליטים התפרנסו מאונר"א, שהוקמה בדיוק לצורך זה.
המצוקה הכלכלית הייתה אחת הסיבות שהפכו את קצב הריבוי בעזה לאחד הגבוהים בעולם, מתוך מחשבה בקרב המקומיים שמספר ילדים גבוה יסייע בכלכלת המשפחה. כיום מונה עזה בין 1.7 ל-2.3 מיליון בני אדם. בסדרה "סינדרום עזה" בת השלושה פרקים, מצולם יצחק רבין ז"ל בימי טרום אוסלו מגיע לביקור בעזה, ונחרד כשמספרים לו כי רק באותו חודש נולדו ברצועה 4,000 תינוקות.
"סינדרום עזה" מתאר את העימות המתמשך בין רצועת עזה למדינת ישראל לאורך 76 שנות קיום זו בצד זו, מאז ימי הפדאיונים הבלתי ממוסדים, דרך הפיכת המסתננים בידי המצרים לצבא מאורגן למחצה, כיבוש הרצועה במלחמת ששת הימים, ההתנגשויות עם חמאס ועד הטבח ביושבי העוטף ב־7 באוקטובר.
אם יש מסקנה הנובעת מצפייה בסדרה המצוינת, היא שהפרדיגמה הישראלית - או בשמה האחר "התקווה הישראלית" שהם שם ואנחנו כאן - לא עובדת. רצועת עזה לא מרפה ממדינת ישראל.
היא עלובה מבחינת יכולתה להעניק לתושביה קיום ראוי, אבל בכל הקשור ליכולתה לפגוע ולהכאיב לישראל היא רק הולכת ומשתכללת. ממסתננים חמושים ברובים מיושנים היא התקדמה לרקטות קסאם, למנהרות ועד לטבח המתוכנן היטב בשבת שמחת תורה ב־2023.
ישראל מצידה מנחיתה על עזה מכות קשות, אבל נחישותם הבוערת בשנאה של העזתים אינה מאבדת מעוצמתה. היסטורית, העימות מלמד אותנו שמה שנאמר על עם ישראל כשפרעה הכביד את ידו על העברים, נכון באותה המידה לגבי העזתים: ככל שנענה אותם הם רבים ופורצים.
על לוי אשכול מסופר בסדרה שכאשר באו אליו השרים אחרי הניצחון הגדול ב־1967, מצאו אותו שרוע בכורסתו ופניו נפולים. אמרו לו, אשכול, הרי ניצחנו, והוא אמר להם: 'קינדרלעך, מה נעשה עם כל זה?' מה שעשתה ישראל עם רצועת עזה בכל השנים שחלפו מאז, כמו שלמעשה נהגה באזורי יש"ע, היה להחליט לא להחליט. בלי חזון, בלי מחשבה לעתיד מעבר להתגוששות הקרובה, הניחה ישראל את עזה מאחורי גווה, בתקווה שהרצועה, על מיליוני תושביה, פשוט תתפוגג באוויר.
7 באוקטובר היה רק הסימפטום לתהליך שהנהגת המדינה בחרה להתעלם ממנו. כמויות אדירות של נשק מגוון שזרמו לרצועה, רשת המנהרות שנחפרה, האימונים לנגד עיני הצבא, כל אלו זכו רק ליהירות ישראלית. העיניים הישראליות הביטו רק על פריסת הכוחות היומית. החזון והמנהיגות שאיבדה ישראל בכל אפיק ונושא בעשרות השנים האחרונות - בבריאות, בחינוך, בתחבורה - אבדו גם במחשבה על הנעשה מעבר לגבול.
עזה אינה הולכת לשום מקום, גם אם נהרוג ונהרוס עוד אלף בניינים על יושביהם. היא תשתקם בתוך מספר שנים ותחזור אלינו חזקה ואכזרית יותר. היא לא תנצח, אבל היא תכאיב. היא תמצא את הדרך. עד כמה שאנחנו מתעבים אותם, יש בהרסנות האכזרית שלהם מטרה וחזון. אצלנו אין כלום. מתבשמים מההזיות של הדוד מאמריקה. קונים עוד נשק ומחכים לפעם הבאה.
