אתמול היה אחד הפרקים היותר מתישים, כבדים ומעיקים של "חתונה ממבט ראשון" העונה החדשה. יותר מדי ברברת וחרטוטי מוח של הזוגות בינם לבין עצמם ובינם לבין בני הזוג ששודכו להם, כל זה בנוסף להתערבות של הפסיכולוגים שמנסים לגשר בין פערים המתגלעים בין הזוגות ולהציע פתרונות, במקום פשוט לתת להם לפתור את בעיותיהם בעצמם.
יותר מדי פסיכולוגיה לטעמי, מה שפוגם ברומנטיקה והופך את מערכת היחסים של הזוגות למלאכותית, כפויה ומאולצת ואתמול זה היה ניכר יותר מתמיד. לפחות כאשר זוגות משתדכים אצל השדכנית בבני ברק, נחסכים מהם כל שיחות הנפש, שממילא לא מועילות כאשר לא קיימת משיכה ראשונית.
זו גם הסיבה שאני לא מבינה את הכעס ברשתות על איזבל ששובצה בעיני הצופים בנישה של דמות הנבל, על כי העזה להיות כנה ואמיתית ולהגיד שהאיש ששודך לה הוא לא אביר חלומותיה והיא מתוסכלת ומאוכזבת מצוות המומחים ששידכו לה בדיוק את ההיפך הגמור ממה שהיא ציפתה לפגוש.
אי לכך, אם נמשיך לקבל בפרקים הבאים מנות גדושות של חיטוטים מוגזמים בקרביים של הנפשות הפועלות, ואיך הן מרגישות בכל רגע נתון וכמה ולמה ואיך, אעדיף לזפזפ בשלט הטלוויזיה ולחפש סרט רומנטי עסיסי וסוער, מלא בריבים אמיתיים ואותנטיים ושבירת צלחות וכוסות, במקום אווירת הלאבי דאבי המעושה שמנסים הזוגות לייצר רק כי הם מצולמים.
מצדי אפילו טלנובלה מטופשת ורדודה תעבור בגרון, ובלבד שלא תאמץ את התאים האפורים העייפים שלי בסוף יום, עם בלבולי שכל אין קץ שהפסיכולוגים המדופלמים שלנו כופים על הזוגות בניסיון לגרום לשידוך להצליח בכל מחיר.
אז מה היה לנו אתמול? הזוג המוצלח שכל כך התרגשנו ממנו בפרק הקודם וחשבנו שהוא המאצ' האולטימטיבי, חן וברק, שחשבנו שהם השלמות בהתגלמותה, הפעם הוריד את רף הציפיות וההתלהבות ממנו כאשר התגלו בקיעים ראשונים במערכת היחסים. חן, עדינת הנפש, שלא צריך הרבה על מנת ללחוץ לה על שק הדמעות והן יורדות עוד לפני שהספקת לסיים את המשפט ולהסביר את עצמך, התגלתה כאגוז לא קל לפיצוח.
ראשית, למה צריך להזיל דמעות כי בן הזוג הוא מישהו שחושב שאפשר לסמוך עליו ושאוהב לשלוט במעשיו ובמחשבותיו? למה מבחינתה זה מוקש רציני שעלול להביא לפיצוצים בעתיד? איזו אישה לא תרצה גבר שתוכל לשים בו את מבטחה, להישען עליו בזמן משבר ולבטוח בו שהוא תמיד יהיה שם בשבילה ללטף את פצעיה ולהרגיע במקרה שלה את הבומבה שהיא קיבלה במצח כשנחבטה מנפילה?
או איזו אישה לא תרצה גבר שמסתכל בה בהערצה אינסופית ומחמיא לה בערך כל שנייה וחצי על יופייה וחוכמתה ומתחשב בכל הגיג ומחשבה שלה ומבטיח ללמוד ולהשתפר ובלבד להשביע את רצונה, ונראה לחוץ ומבוהל בכל פעם שהיא קצת מעקמת את האף. אז מה החיסרון שלו? שהוא מוצלח מדי? על אותו משקל, תארו לכם שברק היה מתלונן שהכלה יפה מדי.
אני חייבת לציין שדווקא הופתעתי לטובה משקד, שבפרק הקודם ארשת פניו שידרה מין כעס אצור על כל האנושות, בעיקר על מומחי הקליניקה שעשו עבודה מחורבנת לטעמו כאשר לא סיפקו את מבוקשו, ועל מצחו היה כתוב: מה אני עושה כאן לעזאזל. בפרק האחרון הוא הראה צד אחר באישיותו, רך יותר ורגיש כלפי רוני בת זוגו שבפניה הוא גם התנצל על התנהגותו החמוצה. אהבתי את הכנות שלו כאשר החמיא לה על רגישותה וחוכמתה ושלא התעמתה איתו כאשר היה בדיכאון, אלא עזרה לו לצאת מהמקום "האפל" בו היה שרוי.
אולם בעוד הוא מתחיל לגלות אמפתיה כלשהי כלפי רוני, אני מצדי, לא מצליחה להתחבר אליה. היא גורמת לי לאי-שקט, בגלל התנהגות כפייתית, כמו המבטים המלחיצים שהיא שולחת לעברו כשהיא עוקבת בדאגה אחרי מצבי הרוח שלו. "אתה בטוב?" היא שואלת בערך כל חצי דקה. כאילו, בואי, הוא ילד גדול ואת לא אימא שלו ובינינו, מותר לו מדי פעם ליפול לתוך מרה שחורה.
לגיטימי וטבעי לגמרי. וכי מה חשבת? שהוא יקפוץ משמחה שהוא הפך בן לילה לגבר נשוי לאישה שהוא לא בחר? ואם לומר את האמת, אני מעדיפה את הבלבול שלו מהמצב המוזר אליו נקלע, והאותנטיות שבה הוא משתף את הבלבול הזה, על פני התלהבות היתר של ברק שהסתנוור מיופייה של חן משל היה ילדון בן טיפש-עשרה.
