לחפש אהבה בטלוויזיה זה קצת כמו לכתוב מחשבה ברשת או לצלם מנה במסעדה ולפרסם אותה ל־24 שעות. זה לא הגיוני. השבוע חשבתי לעומק על העולם המוזר שנהיה: איך אנחנו חייבים לפרשן כל מה שעובר לנו בראש לכל החברים - אמיתיים, וירטואליים ואקראיים. לפעמים כמה פעמים ביום. השבוע אפילו התעצבנתי מאחד כזה, שכתב לי משהו לא קשור על משהו שפרסמתי, ונכנסתי ללופ עצבני מול מישהו שמעולם לא הכרתי. בשביל מה?
אני מאשימה את החורף והקור. איך זה שאני בבית עם מעיל ומפזר חום, ובחוץ בלי? למה בפריז עם 2 מעלות היה לי חם, וכאן לא? המדינה הזאת עקומה בכל דבר.
השבוע העונה הוויראלית השביתה אותי ליומיים. בניגוד להרגלי, לא נלחמתי. לא הכחשתי. לא ניסיתי להיות גיבורה. בחרתי להיות אישה שלא מתרגשת מגל חום, לא משנה מאיפה הוא תוקף, וממשיכה הלאה בחיים כאילו כלום לא נכנס למערכת. בשנה שעברה עוד החזקתי מעמד, כי היינו בשיא המלחמה, מתוך אקט הישרדותי שמרתי על עצמי כמו גרגר שעועית מונבט בצמר גפן. השנה שחררתי: חיבקתי אנשים, יצאתי בקור בלי מעיל. אווירת סוף קורס.
כשמערכת החיסון אותתה, החלטתי ששום דבר לא יקרה אם אוריד הילוך לשתי יממות. בלי מחשב, אלא אם דחוף. אעשה מה שעושים אחיי השכירים עם ימי המחלה הצבורים שלהם: בוהים בטלוויזיה. ב־2025 קשה לעצמאים להוריד את הרגל מהגז אפילו ליממה אחת, אבל הבריאות הפיזית והנפשית שלי חשובה יותר מכל אחוז נוסף במע"מ. אז שיננתי לעצמי את המנטרה: “את לא נהגת שח"ל", והרפיתי אל תוך הטישיו.
מדהים כמה אפשר להספיק ביומיים שבהם לא עושים כלום (או לפחות כלום יחסי). בהתחלה עוד הרגשתי רגשות אשם על המנוחה, אז ניקיתי מתחת לספה ואפילו הזזתי את המקרר. כשקרסתי, עברתי על כל הפרקים של “חתונה ממבט ראשון", “אהבה חדשה" וגם “גיהנום לרווקים" - תוכנית היכרויות קוריאנית בנטפליקס, גילטי פלז׳ר שנוצר כנראה לאנשים מעורפלים מחום ומכדורים נגד צינון. מבחינתי זה היה בינג' אחד ארוך שכותרתו: ״כל מה שרציתם לדעת על איך לא למצוא אהבה״.
אין שום דבר חדש בפורמטים האלה: מומחי ליהוק שמוצאים אהבה לאנשים יפים ונכונים. גם “חתונמי" הביאה מתמודדים שהם הקרם דה לה קרם. הרי לא תראו שם מתמודד שטוחן אפרופו עם קוטג' ומשאיר פירורים תוך צפייה בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה.
בסופו של דבר, ואולי את זה כדאי להזכיר למי שנופלים כמוני באשליה שמוקרנת על המסך - מאחורי הסיפור הזה עומד כסף, והרבה. אף אחד לא יוצר פורמט טלוויזיוני רק לשם שמיים, אפילו לא במחיר של מקום אחד בגן עדן עבור שידוך מוצלח, כמו שאומרים אצלנו. הם בונים עלינו, הצופים התמימים, גם הבריאים והגם המצוננים, שנעביר את ימי החורף הקרים בהתרגשות ובציפייה למה שכל בית ישראל מאחל לו: חופה וקידושין - ורק אחר כך אהבה.
כן, זה גילטי פלז'ר נחמד. אפילו הגדלתי לעשות והשתתפתי בפודקאסט שמקשקש על זה. אסקפיזם מושלם לכל ישראלי. רק כואב הלב על אלו שמגיעים לשם עם לב פתוח וציפיות בשמיים. כי טובתם לעולם לא במקום הראשון. זה לעולם לא יקרה. הם מתיישבים על הספה מול הפסיכולוגים, שיודעים על אלו כפתורים ללחוץ כדי להעלות את הרייטינג ואיך לשדך כך שתיווצר דרמה. כי הנורמלי הוא המשעמם החדש.
אני מבינה שבטלוויזיה לעולם לא ינרמלו את הדבר הכי חשוב ובסיסי באהבה: פשטות. כי מה את כבר צריכה? מישהו שיכין לך מרק עוף בלי שתבקשי. שיביא לך ערגליות תות, כי אולי תרצי משהו מתוק, ויקנה לך טישיו רך, כי הוא שם לב שכבר נשרט לך האף.
