"צלמון", כאן 11
כלא צלמון שוכן ליד היישוב מע'אר בגליל המזרחי. בתוך הנוף הציורי, סמוך לנחל צלמון, נמצא הכלא, אי של זעם אנושי, בכל רגע על סף התפוצצות. אם כף רגלך דרכה שם, אסיר או סוהר, אסור לך להוריד כוננות או להפנות את הגב לשנייה - מי שחייך אליך הרגע יכול לדקור אותך ברגע הבא.
כלא צלמון הוקם לפני כמעט 30 שנה ויועד להיות מתקן שיקומי. עם השנים הוכפלה האוכלוסייה שבו וגם ייעודו המקורי השתנה. ממתקן שיקום הפך צלמון לבית הכלא הפלילי הגדול בישראל, ו"הדיירים" שנשלחו אליו היו מהגרועים שבעברייני הארץ - רוצחים, אנסים, שודדים וכיו"ב. הסדרה בת ארבעת הפרקים “צלמון", שיצרה התסריטאית והבמאית טל ברדה, היא תיעוד דוקומנטרי יוצא דופן של החיים בין כותלי הכלא ומאחורי הסורגים של הסוהרים והאסירים העושים את מרבית חייהם שם.
ייאמר כבר כאן: יש סדרות כלא בערוצי הטבע והמדע מוצלחות יותר מ"צלמון". ההיתר שניתן לברדה לשהות בין כותלי הכלא אסר ככל הנראה את המגע הקרוב עם האסירים. גם המגע עם הסוהרים לדרגותיהם השונות לא הגיע לכלל קרבה של ממש. המצלמה - אולי מסיבות ביטחון - כמעט לא התלוותה אל הסוהרים לכלל רגעים של אינטימיות, של עייפות ומשבר, שאופייניים לאנשים העובדים במקצוע בעל עומס אינטנסיבי כזה.
מעט החשיפה שניתנה לסוהרים נלקחה כמעט לגמרי מהאסירים. האלימות שנמצאת בכלא תמיד על הסף פשוט אינה מורגשת. הסכנה והזעם מרוסנים תמיד, ובעצם כמעט ואינם מבוטאים כלל בשל האיסור שהוטל על היוצרת לשוחח עם האסירים. תוצאת כל אלה היא סדרה חלבית, מרוחקת, המחמיצה את הדרמה הגדולה שמספק בית סוהר, ובוודאי לא משביעה את הסקרנות הגדולה שמעורר הכלא בקרב האזרחים “הטובים" ששפר עליהם מזלם לא להתגלגל למקום ההוא. צופה שרוצה אם כן להריח את הזעם, הדחיסות והאלימות מקרוב, יצטרך לצאת לרחוב ולפשוע בעצמו. “צלמון" לא מספקת לו את זה.
