בשלישי הקרוב יתקיים מופע ההוקרה לאריק איינשטיין. בקרוב גם נציין שנה למותו. עיתוי ראוי כדי להביט מעט אחורה, לצורכי פרספקטיבה, לתת לראש לנוח קצת מהפיצוצים ולחשוב על האיש הזה. על המוות הזה. ועל עצמנו.
1.מאחורי כל המילים היפות וההספדים הנמלצים, יש טעם קצת חמוץ, שרק הולך ומחמיץ מיום ליום, שנותר אחרי לכתו של האריה. ובכלל, השורש חמ"צ נוכח כאן בשפע. מדוע, בעצם, נעלם אריק איינשטיין מחיינו כמעט 20 שנה לפני שנפרד מחייו? למה התעקש לא לעבוד עם טובי היוצרים, לא כקלישאה, ששיחרו לפתחו? האם זה "אנחנו", שלא נתנו לו את הכבוד הראוי ולא פרגנו מספיק, או שמא בעיות פנימיות שלו, שמנעו ממנו להוסיף וליצור מוזיקה משובחת? (כי האלבומים שאיינשטיין המשיך להוציא היו רחוקים מהסטנדרט האמנותי שהתרגלנו אליו).
למה, כן למה בעצם, הוא לא יצא מהבית כל כך הרבה שנים? והאם זה בכלל ענייננו? כלומר, האם העובדה שהוא היה זמר מפורסם, הכי מפורסם, לא הצדיקה את ההתעסקות בחייו האישיים? כי התעסקות כזו לא הייתה, באופן מוחלט. אתם לא מכירים את משפחתו, את ילדיו, את פנים ביתו. כמובן שזה נבע מחוסר רצונו להיחשף, אבל העיתונות הישראלית לא תמיד מכבדת רצון כזה. במקרה של איינשטיין, נתנו לו את מלוא הכבוד, ואף יותר.
2. בואו נדבר רגע על כבוד באמת. התואר שהוצמד אולי יותר מכל לאריק איינשטיין היה "צנוע". מה שנכון, אולי, לגבי הפן החומרי. אין לי מושג אמיתי. אבל בכל הנוגע לאגו, הוא לא היה שונה מאמנים אחרים, שהם מטבעם רגישים וחרדים מאוד לשמם.
שתי דוגמאות: בשחר ימי כעיתונאי, בסוף שנות ה-90, כתבתי ביקורת על סינגל חדש שלו. הביקורת לא הייתה טובה, אבל נוסחה בכבוד הראוי, תחת המוטו של "מאריק איינשטיין אנחנו מצפים ליותר". הטקסט התפרסם בשישי, ובמוצאי שבת, ב-23:00, קיבלתי טלפון. על הקו הייתה היחצנית היקרה, מירי בן יוסף ז"ל, שפשוט נזפה בי - בקולה הנמוך והמעושן - על עצם פרסום הביקורת השלילית.
"שתדע לך שאריק לא ישן כל השבת", היא הטעימה. אחרי שיחה קצרה אך תקיפה, שבה הזכרתי למירי את עקרונות חופש הביטוי, היא נשברה ונאנחה. "אתה צודק, אבל אתה לא יודע מה הוא עשה לי. הוא שבור מזה". הסיטואציה הייתה לא הגיונית. למה שאריק איינשטיין הגדול ייקח כל כך ללב ביקורת של עיתונאי מתחיל במקומון ירושלמי? אבל עם השנים למדתי שהוא קורא הכל וזוכר הכל. בייחוד כשזה נוגע למוניטין שלו. דוגמה שנייה, כמעט עכשווית. כמה חודשים לפני מותו של אריק, עמלתי על כתיבת סדרה דוקומנטרית גדולה על תולדות הקולנוע הישראלי, שתצא בקרוב. אחד הפרקים סקר בהרחבה את סרטי חבורת לול. באופן טבעי וצפוי צצו גם סיפורי הסמים, השוביניזם וגו', שחלקם (הקטן, והלא מאוד משמעותי) גם עשה את דרכו אל התסריט.
הסיפור המעניין הוא שהתסריט עשה את דרכו לאיינשטיין, בנסיבות שלא היו תלויות בי, וזה התעקש להכניס בו סימנים - באופן הכי מילולי - כך שהקטעים המביכים לכאורה מבחינת אנשי החבורה יושמטו. אחרת, מרואיין מסוים שהיה איתו בקשר לא יסכים להשתתף בצילומי הפרק. שיהיה ברור - אני חושב שזה לגיטימי. אדם זכאי להגן על שמו הטוב, להיעלב מביקורת שלילית ואם צריך גם להפעיל כוח והשפעה. אני רק מתעב את הצביעות, שציירה אותו כמלאך ולא כאיש בשר ודם, עם חולשות לצד מעלותיו הרבות.
3. וזה הרגע לדבר על המעלות האלה. ככל שחולף הזמן, ברור שבאריק איינשטיין היה צירוף חד-פעמי של תכונות, שהפך אותו לגדול מכולם. זמר ענקי, פשוט ענקי, שמצליח לבטא חום, הומור, דאגה וסחבקיות בשורה אחת; יכולת נדירה של איתור כישרונות ופרטנרים, שאומנם הלכה לאיבוד בשנותיו האחרונות, ובכל זאת. הוא קיבץ סביבו נבחרת חלומות; יכולת משחק אדירה, ששוב - לא נוצלה בעשורים האחרונים לחייו, אבל גם המעט שעשה שובה לב ובלתי נשכח. עזבו את סרטי אורי זוהר, שם זה מובן מאליו, תציצו בו אפילו ב"סאלח שבתי", ותראו את גונב ההצגה הגדול (והגבוה) ביותר שהיה כאן; הופעה חיצונית מרשימה, ששילבה בין העובדה שהיה גבר נאה וחתיך לא נורמלי, לבין היותו אחד מהחבר'ה.
"צנוע", כבר אמרנו; הומור נדיר, שעיצב פה פשוט דורות שלמים, וגם הקפיד להזכיר שאין סתירה בין מוזיקה וצחוק. להפך; ובעיקר - כריזמה טבעית, לא מתאמצת, שאי אפשר לשחזר. זמרים מצליחים אחרים עושים לפעמים הכל כדי למצוא חן. וכעיתונאי אני אומר לכם - עד לרמות מביכות ממש. אריק איינשטיין היה צריך רק לשחרר חצי חיוך, וכולם היו שלו. ולכן - לא יהיה אף פעם עוד אחד כזה.
4. אז איך צריך להנציח את זכרו של האמן הגדול ביותר שהיה למוזיקה הישראלית הפופולרית? האם יקראו על שמו רחובות ברחבי מודיעין, קריית אונו ואופקים? אפשר, למה לא. ראוי בהרבה מאין ספור עסקנים ופוליטיקאים קטנים שזכו לכבוד דומה. או מהפרחים. למה שבכל עיר יהיה רחוב החרצית ולא רחוב אריק איינשטיין? אבל באופן רציני יותר, הייתי רותם את שמו הטוב ליצירת קרן תמיכה כלכלית לאמנים, שאני חופר על חשיבות הקמתה לא פעם, וצריכה להיקרא על שמו.
קרן ממלכתית, של משרד התרבות (כבר יש כאלה. אני מדבר על משהו משמעותי, מבחינת תקציבים ואימפקט), שתיתן מלגות קיום לאמנים על פי קריטריונים קבועים, ותבטיח איזושהי פיסת תקווה בתוך החושך הגדול הקרוי גם קיומם הכלכלי של אמני ישראל. ואין טוב מאריק איינשטיין, שאזכורו מעלה מיד חיוך ויוצר ריגוש, כדי לשאת את שם הקרן הזאת.
5. ואם כבר עוסקים במורשת ובהנצחה, בואו נדבר לרגע על המופע הגדול שיתקיים בשבוע הבא. נשים רגע בצד את שאלת האימוץ של סלקום, שכבר נטחנה עד דק, ונדבר על רשימת הזמרים שישתתפו בהופעה. רשימה מכובדת ביותר, יש לומר, עם מיטב המוזיקאים. העניין הוא, שאם ההופעה הזאת הייתה מתקיימת, נאמר, בשנת 2000, הליין-אפ שלה היה כמעט זהה. אפילו צעירי המופע, כמו אברהם טל וקרולינה, כבר היו אז בעניינים.
די מדהים, אבל מתוך 25 האמנים שישתתפו במופע ההצדעה אין באמת צעירים, וגם לא זמרים מזרחיים (שלומי שבת וקובי אפללו הם בפירוש לא כאלה). אני לא מציין את כל זה כביקורת למארגנים אלא יותר כתמונת מצב. הרבה פעמים נדמה שהקנון של המוזיקה הישראלית נסגר איפשהו בסוף המילניום הקודם על מנעול, ושמאז יש פה הרבה מוזיקה טובה, אבל כבר אין "קלאסיקות", או יוצרים "מיתולוגיים".
יש לכך המון סיבות, הראויות לטור נפרד, אבל הרכב המופע הזה הוא המחשה מצוינת לנושא. אני בטוח שהיה ניתן להגניב את המופע בקלות עם זמרים צעירים ו/או מזרחיים בהרבה, אבל קרוב לוודאי שמרבית הקהל הפוטנציאלי לא מעוניין בזה כלל. הוא רוצה את מנת "ארץ ישראל הישנה והטובה" שלו, המוגשת כאן בשפע, עם שלום, יודית, יצחק והחברים. בדיוק כפי שרצה, וקיבל אותה, במופע הפרידה של כוורת.
מה שבאופן סמלי מתאים גם לגיבור הערב, איינשטיין עצמו, שבמרבית המובנים נפרד מאיתנו כבר באזור שנת 2000. זה עצוב, זה מטריד, אבל זו המציאות. אירוע ההצדעה לאריק איינשטיין הוא עוד סוג של מופע פרידה ענקי מהישראליות הישנה.