באמצע שנות ה-80 פגשתי את פנחס (פיני) שץ. זה היה במכון הישראלי לקולנוע - היה דבר כזה - שפעל בתוך מבנה בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל. השתחררתי מהצבא, נסעתי ללונדון ופריז, וחזרתי, חיפשתי עבודה, עניתי למודעה בעיתון והתקבלתי לאגף הגזירה, הקיטלוג והתיוק. ישבתי ומצאתי ידיעות וכתבות על סרטים, במאים ושחקנים, גזרתי יפה, הדגשתי שמות במרקר והכנסתי למעטפות. בין לבין, יצא לי לשוחח עם הבחור הגבוה והבהיר שהפציץ אותי בשלל שמות של סרטים שמעולם לא שמעתי עליהם ובמאים שלא הכרתי.
זו הייתה תקופה מעניינת. כל יום למדתי משהו חדש. המושג פוסט-מודרניזם עוד לא הומצא, אבל פיני שץ בעצם גילם אותו באהבתו לבמאי הרוסי הגאון אנדריי טרקובסקי ובהערצתו לסרטי אימה זולים וגרועים. החיבור הזה היה מרתק. עד אז העולם נחלק, בעיני, ל-Movies מול Films, האיכותיים מול הסתמיים. אבל שץ לימד אותי משהו על אהבות ותאוות קולנועיות. על המקום שבו נפגשים גבוה ונמוך ועל טשטוש הגבולות ביניהם.
כמעט 30 שנה אחר כך, הוא סיים את סרט הקולנוע הדוקומנטרי שלו על להקת הספארקס והולך להקרין אותו בפסטיבל הסרטים בחיפה, שייפתח ב-9 באוקטובר. הספארקס, שאמנם ידעה להיט (או מקסימום שניים) נותרה סוד לרוב רובו של העולם. סביר להניח ש-9 מ-10 אנשים שתפגשו לא שמעו עליהם. במלאת לו 50 יצא שץ לחקור את האובססיה שלו, שהתחילה בגיל 13, ואת החיבה המוזרה שלו לאחים המסתוריים (והיהודים) רון וראסל מאאל.
פילוסופיה עם סינתינסייזר
"לעולם בעקבות הספארקס" הוא קומדיה תיעודית מוזיקלית, שבמרכזה התמודדות עם ההזדקנות ועם תחושת האאוטסיידריות, הכרה בחשיבותה של המוזיקה בחיי היומיום וניסיון להבין את סוד הקסם של האחר, השונה, המוזר.
פיני שץ, 52, נשוי ואב לבן, גר מול הסינמטק בתל אביב, שם הוא משמש כבר 17 שנה מנהל התוכניות שלו. סיים את החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ב-1987. סרט הגמר שלו "נראפויה" ייצג את האוניברסיטה בפסטיבל במינכן. גם סרטיו "סעיף 58/4" (1996) ו"נוזל החיים" (2008) הוקרנו בעולם.
אבל למה, ומה פתאום, הספארקס? "שמעתי שיר שלהם במצעד ב-1975", הוא אומר, "ואחרי 'נוזל החיים' שעסק בדם, חשבתי מה לעשות ואשתי אמרה: "אתה אוהב את הספארקס, תעשה סרט עליהם".
וכך, אובססיה של כמעט 40 שנה, הפכה למסע ארוך ומתיש בעקבות שני אחים גאונים, אובססיביים, ביקורתיים, השומרים בקנאות על פרטיותם, אך נתנו לשץ את ברכתם. "לעולם בעקבות הספארקס" בוחן את הלהקה מבעד לעיני מעריציה. זו להקה שמסוגלת לחבר פופ ואת אינגמר ברגמן, מסה פילוסופית עם סינתיסייזרים. לפיני שץ זה התאים. "הם כתבו לי שהם מוכנים להיות איתי בקשר, רק בתנאי שיוכלו לראות את 'נוזל החיים'", הוא מספר. "שלחתי, הם התלהבו והסכימו. אף אחד לא יודע עליהם כלום ברמה האישית. הם לא נחשפים. לא יודעים עליהם שום דבר שלא קשור במוזיקה. לפעמים הם בעצמם מפיצים שמועות על עצמם, כמו שהם בנים של דוריס דיי. הסרט שלי הוא הפעם הראשונה שבה הם משתפים פעולה עם מישהו מבחוץ. הם קונטרול פריקס. לכן הם עושים הכל לבד".
אם הם היו משתתפים בסרט, זה היה מקל על גיוס הכסף, לא?
"מצד שני, זה היה יותר מסובך ויותר מחייב. למעשה, זה הסרט הראשון שהוא על מוזיקה של להקה, שהלהקה לא מופיעה בו, והוא נעשה דרך המעריצים בלבד".
מועדון המעריצים של הספארקס כולל 5,000 אנשים רשומים. "אלה לא המיליונים של קווין או קולדפליי", אומר שץ. מצד שני, כשהספארקס קיימו 21 הופעות תוך חודש בלונדון, ב-2008, כל ההופעות היו מלאות באנשים שהגיעו מכל העולם וקנו כרטיסים ולקחו חופש. "המעריצים הרבה יותר מגוננים, מחויבים, אם מישהו מעז לשאול עליהם שאלה אישית, הם תוקפים אותו. הם נאמנים מאוד. יש גם צעירים, ויש מעריצים מ-1974 שהולכים אחריהם. זו תופעה", מספר שץ.
האחים רונלד מאאל (69) וראסל מאאל (66) נולדו בקליפורניה להורים יהודים, מאיר ומרים, בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השנייה. רון הוא נגן הקלידים והמחבר העיקרי של שירי הצמד. ראסל הוא הזמר המרשים. שניהם צמחונים אדוקים. לא מעשנים. לא נוגעים בסמים. מתבודדים.
התקליט הראשון שלהם - Halfnelson, יצא באמריקה ב-1971. וכשנה לאחר מכן יצא התקליט השני - A Woofer in Tweeter's Clothing, אבל רק התקליט השלישי,Kimono My House, שיצא במאי 1974, הביא את הפריצה שלהם לתודעה. האלבום תרם להשתלבות הספארקס בסצינת הגלאם של בריטניה, בלי להיות באמת שייכים לחבורה של גארי גליטר והאחרים. במשך שנתיים הייתה היסטריה סביבם. בצעד אופייני הם בעטו בדלי, פיטרו את הנגנים, חיסלו את הלהקה וחזרו למולדת. באמריקה הם עשו כמה תקליטים לא מוצלחים, עד שב-1979 הם המציאו את עצמם מחדש כצמד אלקטרוני, עם ג'ורג'יו מורודר באלבום נפלא בשם No. 1 in Heaven.
הרבה מאוד פאנקיסטים ציינו אותם כהשפעה חזקה, ודווקא אז הספארקס החלו לעשות דיסקו. "זה מאוד מאפיין אותם, לעשות דווקא, הפוך ממה שמצפים", צוחק שץ. "כמו שעכשיו הם עושים שילוב של גלאם משנות ה-70 עם לורי אנדרסון ופיליפ גלאס".
הספארקס הולכים קדימה ולמעלה. "זה מאוד נדיר, כי אלה לא הביץ' בויז או דיפ פרפל, שממחזרים שוב ושוב את החומרים משנות ה-60", אומר שץ. "עכשיו הם הקליטו אלבום עם הלהקה הסקוטית פרנץ פרדיננד. זו לא הערצה נוסטלגית. כל הזמן צריך להתרגל מחדש למה שהם עושים עכשיו. יצאתי לעשות סרט לא ממקום נוסטלגי. לא על משבר גיל 50 שלי. מה שמייחד אותם זה ההומור וההתחדשות הבלתי פוסקת".
מעט אמנים גדולים יודעים לשלב איכויות מוזיקליות והומור. חוץ מפרנק זאפה, קשה למצוא אמנים מצחיקים. "השירים שלהם לא אישיים אלא סיפורים מצחיקים בסגנון של מעשיות עממיות מולחנות", מסכים שץ. "הומור ביזארי עם רגעים שלא ברור אם להתבייש בהם או לצחוק מהם. זה מייחד את הספארקס. ניסיתי להעביר בסרט את התובנה שהם נותנים השראה לאמנים מתחומים אחרים לגמרי. ציור, נניח. הם היו אמורים לעבוד עם הבמאי הצרפתי הגדול ז'אק טאטי ב-1975. הוא היה אז פאסה, ולא הצליח לגייס כסף לסרט שלו איתם. וזה לא יצא לפועל. תמיד זה נופל או קם בגלל כסף".
שבט האאוטסיידרים
שץ עורך מסע בארבע יבשות במהלך הסרט. הוא פוגש מעריצים ומעריצות מכל קצוות תבל, ביניהם מוזיקאים מפורסמים מהעולם (כולל טוני ויסקונטי, המפיק של דייוויד בואי, ואגדת הפאנק ג'לו ביאפרה) ומשוחח עם מעריצים מישראל (יזהר אשדות ויאיר ניצני), ושלל טיפוסים אקסצנטריים מהעולם. "המפגש עם טוני ויסקונטי היה מרתק, כי הוא יודע לדבר ולספר סיפורים, הוא הקציב לי חצי שעה ודיבר שעה וחצי", הוא מספר. "גם הרגע של המפגש איתם היה עוצר נשימה. ניסיתי להיות מקורי. המטרה שלי הייתה להציג לעולם שלא מכיר את הספארקס את הגדולה שלהם. להבין כמה הם מדהימים".
מה חיבר אותך דווקא אליהם?
"הם האאוטסיידרים, ואני תמיד לא שייך. עליתי בגיל 11 מאסטוניה, ותמיד הרגשתי לא לגמרי ישראלי, אבל גם לא אסטוני. זה הרובד הסמוי. אני מחפש להיות שייך לשבט האאוטסיידרים של מעריצי הספארקס, שנופלים בין הכסאות, שמאוחדים סביב הלהקה. קיבלתי כל כך הרבה תגובות וכל כך הרבה עזרה מהקהילה התומכת. בחיים לא נתקלתי בסיטואציה כזו. כל מי שפניתי אליו, שמח לעזור לתת יד. חוץ ממוריסי שהסכים להצטלם, וברגע האחרון הוא הבריז. יש משהו בספארקס שמחבר בין גבוה ונמוך, הם היו פוסט-מודרנים שנים לפני שהמציאו את המושג. בין מקהלת שיכורים לבין אופרה. פריז במלון ריץ', שיר משנות ה-30 ובסוף יש פיצוץ - שיר הומוריסטי על פיגוע טרור. שיר על תאי זרע. או שיר על מוזיאון לובר. שיר שמתחיל ובבית השני שיר אחר נכנס ומשתלט על השיר".
מה החוויה הכי חזקה שתיקח איתך מעשיית הסרט?
"להתכתב עם מוריסי, להתכתב עם ג'לו ביאפרה, זו הייתה חוויה. דרך הספארקס גיליתי אנשים שגדלתי עליהם והפכו להיות חלק מהשבט שלי. כמו רבים, חלמתי בגיל 18 להיות כוכב רוק, זה לא יצא, אז לפחות עשיתי סרט רוק בגיל 50".
שץ גדל בנווה שאנן בחיפה, "על מדרגות סינמטק חיפה, והבכורה של הסרט תהיה שם, זה מרגש מאוד לסגור ככה מעגל". אהב קולנוע, אבל לא חשב ללמוד את התחום. "למדתי על פסנתר, אבל ברמה חובבנית, קראתי את הביוגרפיה של ג'ים מוריסון ופינטזתי", הוא מספר. התרגיל הראשון שלו באוניברסיטה היה "תולדות הספארקס דרך עטיפות התקליטים שלהם". תרגיל שני - "פרסומת לוויסקי, עם מוזיקה של הספארקס". בשנות ה-80 רכש את כל התקליטים שלהם, "למרות שהם היו גרועים. ב-1994 הם חזרו לעצמם. אבל כל הזמן הייתי מסור להם".
מה אתה יודע על הספארקס? הרי הם חיים בחשאיות גמורה.
"שהם צמחונים אדוקים. לא מעשנים. לא נוגעים באלכוהול. אוכלים מאוד מעט. מעולם לא עשו סמים. כשעשו 21 הופעות, הלהקה המלווה הייתה יורדת לפאב השכונתי בשפרד'ס בוש, ומבלים עם המעריצים, והאחים היו חוזרים לסוויטה במלון, מסתגרים, וזהו. בתחילת שנות ה-70 החוק בלהקה היה 'לא אלכוהול, לא סמים'. בתקופה ההיא זה היה ממש חריג. אולי זו הסיבה שהם נראים ככה ונשמעים ככה גם ב-2014. דיויד שר ומקפץ על הבמה כמו עז צעירה, לא ייאמן. פשוט מדהים".
האחים מעולם לא היו בישראל. בראיון לג'ואיש כרוניקל אמר ראסל, "אמא שלי יהודיה, אבל אנחנו לא". פיני שץ הסביר להם איך זה עובד באמת. שאין דבר כזה - אנחנו לא.
הקהל שלהם מצומצם, אבל קנאי. "הם השפיעו על הרבה מאוד להקות ואמנים - ביורק, דפש מוד, סוניק יות', ג'לו ביאפרה, דף לפרד, פרנץ פרדיננד, דיבו, מייק פטון", הוא מספר. "על מוריסי מספרים שהוא אכל איתם פעם ארוחת צהריים וגנב את הסכו"ם שהם אכלו איתו. אבל הם עצמם נותרו סוג של סוד למעריצים אדוקים. כשפגשתי אותם הבאתי להם מתנות. הם אוהבים קולנוע, אז לרון עם השפם הבאתי פוסטר בעברית של 'הדיקטטור הגדול', ולראסל - שמעריץ את 'מטריות שרבורג', הבאתי פוסטר בעברית של רטרוספקטיבה של ז'אק דמי".
מה הציפייה שלך מהסרט?
"היה מאוד קשה לעשות את הסרט, אבל אני מקווה שתהיה לו במה מכובדת ואפשרות להיות מוקרן בפני קהל גדול. למרות הנושא המוזר הוא נכנס לתחרות הדוקומנטרית בפסטיבל הסרטים בחיפה".