"אנחנו עם אלקנה", מרעישה החבורה העליזה שנכנסה אל החלק הקטן שמאחורי הבמה הגדולה. "כן, אני יודע", אומר המאבטח שעמד בכניסה. הוא מכיר אותם, הם כאן כל שבוע, מאז שהתחילה "דה וויס" (THE VOICE), אי אז לפני חמישה חודשים ועד ערב חצי הגמר, שלשום.

זו כנראה הייתה העונה הארוכה ביותר בתולדות התוכנית. היא הפציעה בשאון בחודש יוני ודממה בקול ענות חלושה בזמן המלחמה. אחר כך היה כבר קשה לשחזר את הלהט וגם את אחוזי הצפייה, ועדיין מתברר שהיא אחד המאגרים הטובים ביותר לקולות חדשים ומסעירים במוזיקה הישראלית.

רגע לפני שיונית לוי מעבירה את השידור למנחה התוכנית מיכאל אלוני, ההתרגשות בשיאה. מנהלת הבמה יוצאת לקהל ומסבירה את סדר ההופעות הצפוי הערב. מדי פעם היא עוצרת כדי לקרוא לסדר כמה צופים קולניים במיוחד. "אני לא גננת", היא אומרת להם, אבל אם לשפוט לפי הפרצופים בקהל, חלקם כבר עבר את שעת השינה שלו ומחר בבוקר יפקוד את גן הילדים.

מאחור מחכים ששת המתמודדים לקריאה לבמה. יש מי שבוחר לשקוע בתוך עצמו, עטוף במעיל גדול שמכסה אותו מהעולם (ע"ע תמר עמר), יש מי שמתרוצץ אנה ואנה, חסר מנוחה (ע"ע רומה עמר) ויש מי שמצחיק את כולם ועל הדרך גם את עצמו (ע"ע אלקנה מרציאנו), אבל מה שבטוח כולם כבר רוצים לסיים עם זה כבר ולעוף לשמיים. להתחיל את הקריירה. לצאת אל העולם האמיתי שמאחורי האור המסנוור של המצלמות.

טוב, אנחנו עם למוד ריאליטי והם, שמתנסים עכשיו ברגעיו הזוהרים, יודעים מה מחכה להם בחוץ: תהילה קצרה ולאחריה ריק שיתמלא רק עם עבודת רגליים ומיתרים קשה. "צריך לדעת מה אתה רוצה לעשות, ללכת להשקות או לעבוד", אומרת רז שמואלי, מתמודדת מהעונה הראשונה שהצליחה להתקבע בתודעה.


אחד המאגרים הטובים ביותר לקולות חדשים במוזיקה הישראלית, דה וויס. צילום: טלי גבעוני

"יכול להיות שהיום זה ייגמר", אומר ירדן פרץ, וכעבור שלוש שעות אנחנו מגלים שניחש נכונה. "בזמן שאתה בתוכנית אין לך חיים. יש את 'דה וויס' ויש את 'דה וויס'. ההורים לא ראו אותי וגם לא החברים. לא ידעתי שזה מה שיקרה, אבל נהניתי מכל רגע. מה יהיה אם אלך היום הביתה? חגיגה גדולה, אבן גדולה שתרד מהלב. איך אסביר את זה? אתה לא פנוי בראש, כל הזמן חושב על זה". 

פרץ רק בן 16 ובלי ניסיון בימתי קודם, וכך גם תמר עמר שסומנה מההתחלה כמועמדת לגמר וגם הגיעה לשם, כמעט בלי מאמץ. עכשיו ניכרת בה ההתרגשות, אולי בגלל הגיל, אולי בגלל שהיא צריכה להוכיח יותר מכולם. "מאוד אינטנסיבי פה", היא אומרת בעוד המאפרת מדגישה את עצמות לחייה. "עכשיו יש לי זמן להירגע, לנשום, להוריד לחץ. אני צעירה מדי? לא חושבת. כשאתה אוהב משהו אתה לא חושב על הגיל". 



לעומתה, ניב דמירל נראה רגוע, על סף האדישות. הוא רק בן 19, אבל כבר הספיק לעלות על במות, להוציא סינגלים ולאחוז בחזות מצודדת שמביאה איתה קהל מעריצות קטן, אבל איכותי. "אני בעיקר עייף", הוא אומר ומתמתח על הכיסא. "במסע הקשה הזה עברתי הרבה דברים ומהר מאוד". כשאני מבררת מה הסיכויים שלו להגיע לגמר, הוא אומר "הפחתתי אותם מאוד כשבחרתי לעשות שיר מקורי, אבל בשבילי זה הניצחון לעמוד על הבמה ולעשות את השיר שלי".

"ותודה לבורא עולם"

לקראת סוף הערב מתברר שההימור הצליח, ודמירל עולה לשלב הגמר, יחד עם תמר עמר, אלקנה מרציאנו ואייל כהן, שהצליח לפעול לקירוב לבבות ועשה את הבלתי ייאמן כשהביא את אביב גפן, המנטור שלו, אל ההתנחלות כפר תפוח שבה הוא מתגורר.

כהן לא האמין שיגיע לשלב הזה, ובעצם היה עסוק יותר בשאלה אם יקבלו את חובש הכיפה השקט והמופנם אל הפריים־טיים הסוער. זה עבד לו. עכשיו הוא אומר, "אין לי מושג אם אנצח בגמר, בכל מקרה עוד רגע זה נגמר". 

כהן לא הדתי היחיד בתוכנית; אוחזת בתואר גם משפחתו של מרציאנו, שעשויה מהחומר שממנו עושים תוכניות ריאליטי - אב אלכוהוליסט, שבעה ילדים שגדלו בסביבה אלימה, נטישת הלימודים כדי לעזור לפרנסת המשפחה.


אלקנה מרציאנו וניב דמריל, משתתפי דה וויס. צילום: טל גבעוני

למרות הסיפור, ואולי בגללו, מרציאנו, כוכב ים תיכוני בהתהוות, היה מהרגע הראשון אחד הפייבוריטים לקטוף את התואר. עכשיו הוא מודה ש"דה וויס" עבורו היא קרש קפיצה. "התוכנית היא סמל היכרות, וברוך השם יש תגובות טובות, ואחרי התוכנית נוכל להתחיל את החיים האמיתיים ותודה לבורא עולם".

עוד רגע זה נגמר, ולפרץ יש רק עוד תהייה אחת אחרונה. "עכשיו אני מבין שאין גבול לאהבה שאנשים יכולים לתת לך", הוא אומר. "מעניין אם זה ייגמר דקה אחר כך, כמו שאומרים".