"המאפרות במכוניות כל כך קטנות, שכבר עדיף להשתין בחוץ" (דני דה ויטו)
דמיינו לרגע את המילה הוליווד. ספרו לעצמכם מה האסוציאציות שהוליווד מעלה אצלכם. עכשיו תחשבו על דני דה ויטו. אפשר לשער שהוא הדבר האחרון שמחבר ביניכם לבין השלט הענקי שמתנוסס בגאון מעל פאתי לוס אנג'לס. הוא נמוך מאוד (הגרסאות נעות בין 1.45 ל-1.52 מטר ביום
טוב). הוא לא בדיוק, איך נאמר זאת בעדינות, יפה תואר. הגוף שלו אינו חטוב או בנוי לתלפיות, למען האמת הוא שמנמן. והשיער שלו נראה בשנים האחרונות כמו ערימת צמר גפן בלתי מנומקת שאיבדה את הכיוון. והוא גם מרכיב משקפיים.
ובכל זאת, דה ויטו הוא הוליווד. הוא הכי הוליווד שיש. הסיפור האישי שלו הוא הוליווד. האהבה שלו לאשתו היא הוליווד. והסרטים העלילתיים שבהם שיחק, לצד שוברי הקופות שביים או היה שותף להפקתם, הפכו את הנער מניו ג'רזי לאחד האנשים החזקים, המשפיעים והדומיננטיים בתעשיית הקולנוע האמריקאית. לדה ויטו, זה ידוע, יש לא רק כישרון משחק מוכח ואינטנסיביות פיזית כובשת, אלא גם טביעת עין טובה ומגע של זהב. תשאלו את קוונטין טרנטינו.
לפני קצת יותר מ-20 שנה, נפגש טרנטינו, אז עוד בתחילת דרכו כקולנוען, עם דה ויטו, לאחר שזה הקים זמן קצר קודם את חברת ההפקות שלו "ג'רזי פילמס". הקליק בין השניים היה מיידי. דה ויטו סיפר פעם שאפילו לא ראה את סרט הקאלט של טרנטינו "כלבי אשמורת" ולא קרא את התסריט שטרנטינו כל כך דיבר עליו, לפני שהחליט לקנות את הזכויות ולהפיק את "ספרות זולה". הוא פשוט התרשם מהבחור הגזעי שפגש, וזה הספיק לו. דה ויטו זרם עם טרנטינו והכסף זורם מאז לכיסו.
חברי, מייקל דאגלס
דני דה ויטו, ממוצא איטלקי כמובן, נולד היום (17 בנובמבר) לפני 70 שנה בדיוק. בנם הצעיר של ג'וליה ודניאל דה ויטו. דה ויטו אומנם למד משחק וסיים בגיל 24 את האקדמיה לאמנויות, אך בין לבין עזר לאחותו הספרית להתפרנס. לפחות דבר אחד טוב יצא לו מלימודי המשחק: החברות האמיצה עם מייקל דאגלס, לימים כוכב הוליוודי ענקי, שעמו עוד ישתף פעולה לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש.
1971 הייתה השנה המכרעת בחייו. דה ויטו השתתף, אומנם בתפקיד זניח, בסרט משמעותי ראשון, "בננות", קומדיית הגרילה הדרום־אמריקאית המטורפת של וודי אלן; וגם הכיר את אהבת חייו, השחקנית ריאה פרלמן (הזכורה לנו כמלצרית קרלה מ"חופשי על הבר"), עמה יתחתן כעבור 11 שנות היכרות, ייפרד ממנה לפני כשנתיים ויחזור אליה אחרי מספר חודשים.
השניים עוד יופיעו יחד בסיטקום "טקסי" וגם בסרטי קולנוע, אבל עוד לפני כן, ב-1975, היה דה ויטו חלק מהקאסט הנפלא של הסרט זוכה חמשת האוסקרים "קן הקוקייה", שהפיק מי אם לא חברו הטוב דאגלס. ג'ק ניקולסון עשה שם את תפקיד חייו, אבל דה ויטו הוכיח מצדו שהוא שחקן דרמטי אמיתי. הוא היה כבר בן 33 וכוכבו החל לדרוך.
הבחירה הנבונה של דה ויטו, לאורך כל חייו, הייתה לדלג בין מסך הקולנוע לאקרן הטלוויזיוני. שנתיים אחרי "קן הקוקייה" גילם את דמותו של העבריין ג'ון דה־אפוליסו, המכונה גם "ג'ון ג'ון התפוח", בסדרת המתח המצליחה "סטארסקי והאץ'". אבל מה שעשה את דה ויטו לדה ויטו המריר, הנקמן, המעצבן והמצחיק נורא, היה תפקידו של לואי דה פלמה, המנהל השתלטן מתחנת המוניות, בסיטקום המיתולוגי "טקסי", שרץ לא פחות מחמש שנים, בין 1983-1978, 144 פרקים סך הכל, והעניק לדה ויטו את פרס האמי ב-1980.
לצד טוני דנזה (אחר כך כוכב הסדרה "מי הבוס") וכריסטופר לויד (בהמשך הפרופסור המטורף ב"בחזרה לעתיד"), הופיע שם גם הקומיקאי התימהוני אנדי קאופמן. בעוד שנים אחדות ימות מסרטן. אבל דה ויטו וקאופמן עוד ייפגשו בסרט המרגש שגולל את סיפורו, "איש על הירח" (1999), שם ישחק את אמרגנו הנבון ג'ורג' שפירו מול ג'ים קארי בתפקיד חייו.
עד אמצע שנות ה-80 היה דה ויטו הליהוק המושלם לקומדיות אמריקאיות שבהן גילם את הנבל, או את הנוכל, או סתם טיפוסים מרירים, כמו למשל ב"חטיפה נעימה" המשעשע, אולי אפילו הקאמפי, מול בט מידלר. גם תפקידו כסוכן מכירות, לצד ריצ'רד דרייפוס, בסרט "אנשי הפח", לא היה בדיוק משובב נפש. אך באותה שנה, 1987, ביים סרט ראשון, קומדיה שחורה ומצחיקה עד דמעות, תחת השם המבעית "זרוק את אמא מהרכבת", ובה היה מעריץ של סופר כושל (בילי קריסטל הנהדר) ובנה של אישה כעורה ומעצבנת, המנדנד לרצוח את אמו.
הסרט השני שביים, "מלחמת רוז ברוז", הפגיש את חבריו קתלין טרנר ומייקל דאגלס לקרב לחיים ולמוות, תרתי משמע. דה ויטו, שהיה המספר ופרקליטם של השניים בסרט, ביים את הסרט בתנופה רבה והיה לו חלק נכבד בהצלחתו הכבירה (קרוב ל-100 מיליון דולר רק בארה"ב).
סביר להניח שתפקידו הגדול ביותר בקולנוע לא היה כתאומו של המושל לעתיד ארנולד שוורצנגר בפארסה המשעשעת "תאומים", אלא דווקא כאיש הפינגווין האקסצנטרי, המרושע, המשוסע, דמות מורכבת ומטרידה ומפחידה, ב"באטמן חוזר", שם ללא ספק גנב את ההצגה, כפי שקרה לא פעם בסרטים שבהם השתתף. זה היה בגיל 40. זמן טוב להמריא.
אח של הומר סימפסון
הצלחתו הגדולה ביותר כמפיק הייתה "ארין ברוקוביץ'", דרמת איכות הסביבה בבימויו של סטיבן סודרברג, שהעניקה לג'וליה רוברטס את פרס האוסקר, והכניסה יותר מרבע מיליארד דולר מתחיר לת המאה ה-21. ב-14 השנים שחלפו מאז השתתף ביותר מ-35 תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע, הפיק את סדרת המשטרה המופרעת "רינו 911" ואף השתתף, רק אשתקד, בקליפ של להקת הבנים הגדולה בעולם, "וואן דיירקשן".
דה ויטו הוא אייקון הוליוודי. אין איש שדומה לו, וזה לא רק בגלל מראהו הפיזי. קשת התפקידים שגילם מרשימה עד מעוררת השתאות, אם זה ב"מתילדה", סרט ילדים מוזר מ-1996, שם שיחק עם אשתו, או בסרט החברתי־דרמטי "הופה", בקומדיית ההרפתקאות "בעקבות האוצר הרומנטי", בסרט הפשע ההזוי "תפוס את שורטי", ב"השוד" הקולח, בדרמה האפלה "סודות אל.איי", ב"חמש ילדות יפות" המצמרר של סופיה קופולה, ואפילו בדיבוב ל"משפחת סימפסון" הטלוויזיוני (שם היה קולו של הרב, אחיו של הומר סימפסון) או ל"הלורקס" או ל"ספייס ג'אם" הקולנועיים, בהצגת "נערי הזהב" (מחזה של ניל סיימון שהועלה בתיאטרון סאבוויי בלונדון), וגם בסרטים דוקומנטריים שהחל להפיק לפני שמונה שנים - ידו בכל ויד כל בו, ומה הפלא שהוא אפילו מחזיק, חוץ מכל זה, מסעדה במיאמי.
זמן פנוי אצל דה ויטו הוא אופציה. נדייק, לא אופציה. כי הוא חייב לזוז. לעבוד. לעשות עוד פרויקט. להרים עוד משהו. ובתחילת העשור השמיני לחייו כבר לא נראה שמישהו רוצה, או יכול, לעצור אותו.