אריה אורגד נזכר בקריירה המפוארת וחרד לשלומו של ערוץ 1

"מתכוונים להשאיר אותנו רק עם ערוצי 2 ו-10 ?" תוהה אורגד, "הרי רוב הדברים המשודרים בערוצים האלה הם חסרי טעם, והרבה פעמים אפילו אינפנטיליים, כמו התוכנית החדשה 'הכל הולך', שנראית כמו מסיבת בת מצווש ילדותית. אני גם לא יודע אם ריבוי התחרויות בערוצים המסחריים, עם תשוקה בלתי נשלטת להפיל את המפסידים ולהרים את המנצחים, טוב מבחינה חינוכית".

אורגד לא במרקע כבר יותר מ־ 20 שנה - כבמאי מדופלם הוא התבקש להישאר מאחורי הקלעים - אבל הוא לא נעלם, וקולו המהוקצע לא נדם. ייתכן שזה יהדהד אליכם מאירוע זה או אחר בהנחייתו, כמו טקס הדלקת המשואות הממלכתי והחגיגי, שהוא מנחה בקביעות בערב יום העצמאות עם שמירה אימבר. "אני עושה כיום כמעט אותם דברים שעשיתי בעבר, אבל בלי בוסים מעלי", הוא מציין בסיפוק, "כעת אני הבוס של עצמי. כמו לפני שנים, מזמינים אותי למשימות קריינות, הנחיה ובימוי, אבל אינני נזקק עוד לאישורי הממונים עלי ברשות השידור".

אורגד (75), בן למשפחת וסטפריד היקית, נולד בתל אביב ועבר בגיל שנתיים עם משפחתו לירושלים, שם חי רוב שנותיו. אביו היה פקיד בכיר באוצר, ואמו - מורה לתפירה ולאופנה. שניהם לא יכלו לשער מה יצא מהתכשיט שלהם. "הכל התחיל מרחל שמואלי, לימים אשתו של עמיתי בטלוויזיה יורם רונן, שהייתה המורה שלי לספרות ולדקדוק בכיתה ח'", משחזר אורגד. "היא אבחנה אצלי נטיות קשות להקפדה על עברית נכונה ולמשחק. דרכה הגעתי לתסכיתי הרדיו של 'קול ציון לגולה', ששודרו בחי. בין השאר היו איתי שם עליזה רוזן ושמחה, אמה של אורנה בנאי. מהתסכיתים נשלפתי בתקופת התיכון לקריינות בתוכניות 'משקייה ובני ביתה' ו'יהושפט איש משפט' בקול ישראל".

מעסיקיו אז ברדיו לא ידעו שהקריין הצעיר שלהם לא היה אלא פיראט, שכחובב רדיו שידר מתחנה קטנטונת שהקים בביתו ללא רישיון. אורגד, שכעבור זמן קיבל רישיון הפעלה כדין, פירק את התחנה הפרטית רק בשנים האחרונות. תם עידן, כפי שאומרים, וחובבנות הרדיו איבדה את קסמה בעידן האינטרנט, הסקייפ ושאר ירקות. אורגד שילם מחיר על המיומנות הטכנית שרכש בכוחות עצמו בענייני רדיו.

כשגויס לצה"ל, לא עזרו לו כל ההבטחות שהובטחו לו, לדבריו, והוא הוצב לאכזבתו בחיל הקשר. כשהועבר סוף-סוף לגלי צה"ל, התקבל לשם כטכנאי, ולמרות ניסיון הנעורים הרדיופוני שלו, לא אפשרו לו לשדר בתחנה הצבאית. כשהשתחרר, גילו מפקדיו עד מהרה מה שהפסידו, כששמעו אותו מקריא חדשות בקול ישראל. "זאת הייתה פרוטקציה לשמה", הוא מספר כעת, "משה חובב, אז ראש מחלקת הקריינים, הכיר אותי ברפרוף מתוכניות הנוער והזמין אותי למבחן קריינות, כשהתקשרתי אליו לאחר השחרור מהצבא", הוא מספר, "בתום המבחן הפתיע אותי חובב. 'בשבוע הבא אתה קורא חדשות', הודיע לי. נגרמה לי שם התרגשות בלתי רגילה, לאחר שבסך הכל באתי להיבחן כדי שיראו אם אני מתאים לקריינות רצף".

ביוני 60' הגיש אריה וסטפריד את מהדורת החדשות הראשונה שלו. כשהתבקש לעברת את שמו, לא היה לו מושג למה. אבל כשהקריא בקונצרט הצהריים ברשת א' את שם המלחין - בן ציון אורגד, נפל לו האסימון. ב-65' היה אורגד בצוות הראשון שנשלח ללמוד טלוויזיה בצרפת. "היינו אמורים להיות הסנונית שתבשר כאן את האביב", הוא נזכר, "אבל כשחזרנו, קמה הטלוויזיה הלימודית, כפי שנקראה בראשיתה החינוכית, וגנבה לנו את ההצגה. כשהטלוויזיה הישראלית שידרה בהתחלה את מצעד צה"ל 68', אני, שהייתי בצוות ההקמה שלה, הפקתי את שידור המצעד לקול ישראל כמושאל.

"בטלוויזיה התחלתי כמנהל מחלקת ההגשה, שהייתה אחראית לקריינים ולשדרי הרצף", מוסיף אורגד, "לשידור 'מבט' נכנסתי בנסיבות דרמטיות. ערב אחד נקראתי לדגל. 'אריה, קח ז'קט ועניבה ורוץ לאולפן!' הורו לי. כששאלתי מה קרה, סיפרו לי שחיים יבין דרס זקנה, אם כי לא משהו נורא. אם עד אז הוא לא היה אמור להתחלק בממלכה איתי, ממלא מקומו, מאותה מהדורה עסקתי בהגשת חדשות עד 92'".

לצד מהדורות החדשות המכופתרות שהגיש ולצד תוכנית "כלבוטק", שביים ולעתים גם הנחה, השתובב אורגד לא מעט. "משחר נעורי אהבתי לעשות מתיחות", הוא מתוודה, "אצלי הן היו תמיד עם חן. אף פעם לא מתיחות וולגריות. מעולם לא ירדתי לרמת המתיחות בסרטי יהודה ברקן. אגב, אחת המתיחות המוקדמות הבלתי נשכחות שלי הייתה בטירונות, כשבאמצע הלילה חדרתי למערכת הכריזה של הבסיס, ובקולו של המ"פ הערתי ושיגעתי את כל הבסיס. במקום להתלונן עלי, החבר'ה החליטו להתנקם בי, כך שלילה אחד הקצתי משנתי רטוב לגמרי מצינור מים שכוון אלי. זהו עונשו של מתחן".

חדי זיכרון אולי זוכרים את "זהירות, מיקרופון", התוכנית שאורגד שידר ברדיו עם משה טימור תוך כדי הפגנת אחוות מתחנים, כשאחת ממתיחות הרדיו הניבה, לדבריו, אפילו פרס מה־ BBC . הוא ניצב במדי שוטר באחד מרחובות הצפון הישן של תל אביב ועצר מכונית. "מה לא בסדר, אדוני השוטר?" שאל הנהג. "הווינקר שלך התיז מים על עוברים ושבים", האשים המתחן. כשהנמתח התפלא מניין נפל עליו התיק, מכר לו אורגד "לוקש", ולפיו האישה שהתיז עליה התלוננה במשטרה.

"כשאנשים בלחץ, הם לא מודעים למציאות, והאיש לא שם לב לכך שאי אפשר להתלונן מעכשיו לעכשיו", נזכר אורגד, "כשניסה להוכיח שהוא לא התיז, אמרתי שאת זה יאמר לשופט והעמדתי פנים כמי שרושם לו דוח. כל אותו זמן אשתו, שישבה לידו, העיפה לעברי מבט כזה באלכסון ולפתע אמרה לבעלה: 'יהודה, תסתכל, השוטר הזה לא אורגד מהטלוויזיה?' הוא נשאר בשלו. 'שקט, את רוצה עוד בעיות?' הוא השתיק אותה. האישה, שבניגוד אליו לא הייתה בלחץ, חזרה על דבריה, והוא תקע בי מבט וצחק. נפרדנו בלחיצת ידיים".

עוד דבר שאורגד לעולם לא ישכח הוא את "סנדלי דנבר", עונש העבר לנהגים שחנו במקום אסור. בתחפושת של פקח עירוני הוא סנדל מכוניות בחניה הפרטית הצמודה של בעליהן, בתואנה שזו הסבת סנדול על חניה בעבר במקום אסור. לעומת רוב נמתחיהמתיחה הזאת, שהגיבו בצחוק כשגילו שנפלו בפח, אחד המשיך להשתולל, בעט במכוניתו וניסה להכות את אורגד. כשזה עבר לסנדל ברחוב סמוך, לכדה אותו אשתו של קורבן המתיחה והסבירה לאורגד שהוא רופא מתמחה שתפס עצבים מחשש לאחר לניתוח. "רק אל תשדרו את המתיחה", ביקשה. "היי רגועה", אמר לה המתחן הג'נטלמן. "בלי חתימת הנמתח, אני לא משדר פריים'".

"מה יש כאן להצר? זה לא תענוג גדול להראות אדם בשעה שהוא יוצא מכליו".

מתיחה קלאסית אחרת חגג אורגד בסניף הבנק שלו, בירושלים. עובדיו הורדו אחר כבוד למרתף ואת מקומם תפסו סטודנטים יפנים מהאוניברסיטה העברית, שכביכול אינם דוברי עברית ואנגלית. "כשהלקוחות הגיעו וראו את המהפכה בסניף, זה יצר סיטואציה קומית מצחיקה", הוא מעיד.

"לפני הכל עליו להיות קומיקאי מטבעו, עם דם קר ו'פוקר פייס', או במילים אחרות צריך ממזרות חיובית".

"עם הדם הקר שלי, זה לא, אבל פעם קפאתי במקומי ולא הייתי מסוגל להוציא לפועל מתיחה במוסך, כשהנמתח המיועד משום מה דמה דמיון מפתיע לאבי".

"כמה שניסו, בפרט החבר'ה שעבדו איתי, הם מעולם לא הצליחו. הם לא לקחו בחשבון שמתחן, ככל שהוא גזעי יותר, כן הוא חשדן יותר מטבעו".

"רק מכורח המציאות. נאלצתי להשלים עם העובדה שהמתיחות אצלי הן נחלת העבר. אבל אני מתגעגע לזה וצופה מדי פעם בדברים המוקלטים לשם ליטוף נוסטלגי".

"כן, מתבגרים, אבל טוב שנשארתי עם הצד הקומי שבדבר, וגם היום אני לא חסר הומור בהתנהלות שלי".

אורגד לקח, כנראה, ברצינות את המתיחות. לאחר שברבות מהן אהב להתחפש לשוטר, עבר לימים במשטרה בהצטיינות קורס קצינים מתנדבים, והיה לפקד מתנדב במשמר האזרחי. "מאוד אהבתי את הפעילות ההתנדבותית הזאת, והיה לי סיפוק רב ממנה עד שזה נגמר", הוא מספר.

"לאחר שאפשרו לי להמשיך שם מעבר לגיל הפרישה, זומנתי ערב אחד אל מפקד היחידה. 'אם יהיה חשד לפריצה, תוכל לרוץ אחר החשוד?' שאל. אני, לרוץ? אז הבנתי שתם ונשלם. בשביל מה למשטרה להחזיק חתיארים כמוני?"

לפני כמה שנים נראה אורגד בביתו, בשכונת גבעת מרדכי, כסלע שאין לעוקרו ממקומו, כשמהמרפסת רחבת הידיים הצביע בגאווה על הנוף הפנורמי של ירושלים. אבל הפעם אני משוחח עמו במעונו החדש, בצפון תל אביב, שם הוא מתגורר לא הרחק משני נפילי עבר אחרים של הטלוויזיה, חיים יבין ועמוס אטינגר.

"בשנים האחרונות ירושלים נעשתה לי פחות נעימה, בעיקר בגלל התחרדות שכונות חילוניות, שנעשו שחורות", הוא מסביר את המעבר, "חוץ מזה מטי, אשתי, (עורכת סרטים לשעבר - יב"א) ואני רצינו להיות ליד הילדים והנכדים".

כיום, חסרים לו הקולות הרדיופוניים מפעם. "קולם המבורווז של קריינים בעלי דיקציה נוראה מקומם אותי", אורגד משתף אותנו בצערו, "מה שקורה היום לשפה העברית בכלי התקשורת הוא אסון. "כשאני שומע ביטויים איומים כמו 'איך זה מרגיש לך?', אני לא יודע מה לעשות עם עצמי. הרי הבורות השתלטה עלינו. אולי צריך איזו משטרת לשון כדי שתציל אותנו ממנה".