בחודש השביעי להריונה, אסתי גיזבורג הודפת את כל השמועות

 גינזבורג (24) מגיעה לאירוע כדי לפזר גלאם בניחוח ברלינאי, וגם מתחדשת בתכשיטים מהקולקציה החדשה. איך אפשר שלא. ועם כל הפלאשים שרצו מסביב, ישבתי איתה לבד, 15 דקות, פייס טו פייס. 15 דקות של בלונד, הריון מתקדם, תכשיטים נוצצים וכל מה שבניהם. האמת, זאת כנראה הפעם הראשונה שאיש לא שם לב לתכשיטים הנוצצים המקיפים מכל עבר. מיליוני שקלים פזורים סביבנו בזהב ויהלומים, אבל אסתי אחת גונבת את כל ההצגה.

גם בחודש שביעי היא יפהפייה עוצרת נשימה, ורק אחרי שסיימתי את הראיון איתה, אני מבין משהו שלא הבנתי עד היום: כן, יש יפות ממנה. יש לנו פצצות בארץ, ואת זה אנחנו כבר יודעים. אז מדוע אסתי הגיעה למעמד שהיא נמצאת בו היום, ותוך זמן יחסית קצר? מה יש בה שאין באחרות? אני יכול להשתמש במילים שחוקות כמו קסם אישי, כריזמה, או נוכחות, אבל האמת היא שגינזבורג כל כך מקסימה, אלגנטית ונגישה, בוגרת ורגועה, שכנראה צריך סוללה של תכונות כדי לייצר משהו מובהק ומאופיין כזה.

משהו שמגיע לדרגה של נסיכה של ממש. לא ממש אחת מהיישוב. זאת גם ההרגשה שקיבלתי ממנה. היא מנומסת, עדינה, אחת מהחבר'ה, ועדיין הנוכחות שלה גורמת לך להחסיר יותר מפעימה.

"בסדר גמור. אני בתחילת חודש שביעי".

"אמרתי לרופא שלי שאני מרגישה טוב בטיסות, אז הוא מאשר לי לטוס. אני טסה באותה תדירות שטסתי לפני ההריון".

"לא עשיתי שום דבר בחיים שלי ביי דה בוק, כמו אנשים אחרים, גם לא כרונולוגית. אחרי שאהיה אמא, אוכל לענות לך עלהשאלה שלך, אבל בטח שזאת חוויה שמשנה הכל, ואני מוכנה ומצפה לזה".

"אני לא מבינה איך אנשים יכולים להסתכל עלי, ולראות בן אדם מנותק. אנשים מדמיינים על החיים שלי דברים שבכלל לא קשורים אלי. הם הרי לא מכירים אותי באמת, ולא יודעים איך זה להיות אסתי גינזבורג. הדברים האלה עמוקים יותר מהמצב האישי שלי. זה נוגע בי מאוד, ואני מבינה שהמחאות מוצדקות".

"ברור. כל יום אני אומרת תודה לאלוהים על החיים שלי. אם אתה שואל אותי, חייבת להיות לכולנו הכרת טובה. מספיק שקמנו בבוקר בריאים, אנחנו צריכים להודות על כך ולהיות שמחים".

"המצב הביטחוני מפחיד אותי. גם כשאני בחו"ל, אני מחוברת לחדשות. דבר ראשון אני מנסה להבין איך הלך הרוח של הדברים במדינה שבה אני נמצאת, ואז, בדרך כלל, אני מוצאת את עצמי כשגרירה של ישראל, ומתחילה להסביר לסובבים אותי על המצב הלא נורמלי שאנחנו חיים בו.

"איך אני יכולה להיות מנותקת? בתור מישהי שאוטוטו הולכת להיות אמא, זה מאוד מפחיד אותי. אם ייוולד לי בן, אני כבר מעכשיו מפחדת שיצטרך ללכת לצבא. גם אם תיוולד לי בת, היא תצטרך ללכת לצבא, אבל ברור שבנים מסתכנים יותר, וזה מפחיד אותי".

"אנחנו יודעים, אבל לא מגלים".

"בברלין אוהדים את ישראל בגלל רגשי האשמה שיש לגרמנים מאז השואה. כשאני בפריז, אני מרגישה יותר אהדה לפלסטינים. הרבה פעמים בחו"ל לא מבינים את המציאות פה. במבצע צוק איתן חזרתי לארץ מצילומים באירופה, וראיתי שהמטוס לא נוחת באופן שאני רגילה שהוא נוחת בדרך כלל. ותאמין לי שאני שמה לב לזה, כי אני טסה הרבה. הבנתי שהוא עושה תמרונים בגלל איום הטילים על שדה התעופה. באותו רגע אמרתי לעצמי שאנשים מחוץ למדינה פשוט לא מבינים את הסיטואציה שאנחנו חיים פה, ולעולם לא יוכלו להבין".

"אני עוזרת לעדי, ונמצאת הרבה עם אחותי הקטנה, שגם היא עובדת עם עדי בחברה. היא מעצבת פנים".

"תרשה לי לא להגיב. הסיפור הזה הוא אישי, ולא עניינו של אף אחד. אנשים מרשים לעצמם להיכנס לי לחיים ולמשפחה".

"נכון, אבל אף פעם לא שיתפתי עם זה פעולה. יש דברים שזכותי להגיד עליהם 'עד כאן', ולא להגיב".

וככה, כמו פיה מהאגדות המתעופפת לה מפרח לפרח, מפזרת אבקת פיות, יונקת בדרך ים של צוף מהגביעים, התעופפה לה אסתי, הותירה אותי להמשיך לזחול על גחוני עם שאר בני התמותה בקניון עזריאלי.